|
|
עמוד:11
11אחדות ופיצול, שלום ומלחמה, שמחה ויגון מבט אישי של משרת ציבור אילו נתבקשתי לאפיין את יצחק שמיר, עמו עבדתי בקירבה כיועץ משפטי במשרד החוץ וכחמש וחצי שנים כיהנתי כמזכיר ממשלתו, הייתי מתמקד באלה : ראשית, מתן תמיכה למערכת הבטחון לענפיה ללא סייג ; שנית, טיפוח היחסים עם ארצות הברית ככל הניתן . שלישית, מאמץ שלא להיגרר לוויתורים על חלקי ארץ ישראל, מתוך רתיעה עמוקה ממעורבות של האו"ם, של אש"ף ושל וועידה בינלאומית כופה, מחשש פן שותפיו בממשלת האחדות נכונים לוויתורים שהוא אינו נכון אליהם . הליכתו ב- 1991 לוועידת מדריד ( כבר בממשלה צרה ) הייתה רק לאחר שהושגו התנאים שעליהם עמד . לבסוף, וזו עיקר, העלייה לארץ - בראש ובראשונה מברית המועצות לשעבר, וכן מאתיופיה . שמיר הלך לפני כולם בעיסוק האינטנסיבי שלו בנושא יהדות ברית המועצות, לרבות בלחץ על ארה"ב להפסיק לאפשר ליוצאי ברית המועצות מעמד של פליטים בשעה ששערי ישראל נפתחו לפניהם . המחלוקת בין שני חלקי הממשלה הייתה למעשה רק בנושא תהליך השלום, ולא בנושאים האחרים . היה צד שווה ביצחק שמיר ויצחק רבין - שניהם היו אמונים על דיסקרטיות, מתעבי הדלפות ומדליפים . שמיר כאמור היה איש מחתרת ושירותים חשאיים, וחייו היו תלויים לו מנגד אילו דלפו סודות . רבין היה באופיו מופנם וסגור, איש צבא שהיה אמון על סודות, ועיקר מעייניו היה העבודה שלפניו . שניהם יכלו לספר דבר ולבקש שלא יעבור לאוזני עוזריהם הקרובים, תוך מניית שמותיהם . את שניהם יכולת למצוא לעתים קרובות בבוקר במצב רוח עגמומי . כשהייתי שואל אז את שמיר ביידיש "וואס הערט זיך" ( מה נשמע ) היה משיב "דער מוח קערט זיך" ( המוח מתהפך ) . לרבין הייתי מספר לעתים בהזדמנויות כאלה בדיחה כדי להעלות חיוך על פניו . אולי בגלל דמיון זה הייתה כימיה טובה ביניהם בעת שהיה שמיר ראש ממשלה ורבין שר ביטחון . פרס היה איש רב ניסיון ורב כישרון וקסם שכיהן בתפקידים ממלכתיים מראשית המדינה, בכנסת מ- 1959 ובממשלה מ- 1969 - אך גם מצולק ממאבקי הכוח במפלגתו עם יצחק רבין מאז שנות השבעים . בראשיתו היה "נץ" תומך פשרה פונקציונלית בנוסח משה דיין, כשכיהן כשר הביטחון בשנים 1974 - 1977 . החל משנות השמונים, לאחר ההצלחה במיגור המגה - אינפלציה, מיקד את עיקר תשומת לבו בנושאי השלום, באמצעות ועידה בינלאומית ולימים מתן הכשר לאש"ף באוסלו, ולכך שיעבד את יתר העניינים, כולל יחסי ממשל פנימיים תקינים, מה שבא לידי ביטוי במיוחד ביחסים עם שמיר . סדר העדיפויות של שמיר היה שונה - הוא חשש פן תהליך השלום המוצע, אפילו אם ייערך בתיווך ארה"ב הידידותית, יביא לדחיקת ישראל מיהודה, שומרון ועזה, ולכן לא מיהר לכך - גם אם היה עליו לתמרן בזהירות בגלל יחסי ישראל-ארה"ב שהחשיב מאוד . הגם שיחסי העבודה בממשלת האחדות היו בעייתיים, לא הגיעה המדינה לשפל המדרגה . אולי בגלל אחריות ההנהגה ויכולתן של המערכות המקצועיות, הביטחוניות והאזרחיות, לתפקד באורח סביר . היו אפוא הישגים בתחומי הכלכלה, הביטחון וגם יחסי החוץ של ישראל, במיוחד היחסים עם ארה"ב, חרף המשברים . יחסי ישראל-ארה"ב נשיאי ארצות הברית בתקופה בה עסקינן היו רונלד רייגן, ג'ורג' בוש האב וויליאם ( ביל ) קלינטון . כל אחד מהם ניסה את ידו בנושאי השלום, בין אישית ( במיוחד קלינטון ) ובין באמצעות מזכירי המדינה : אלכסנדר הייג, ג'ורג' שולץ, ג'ים בייקר, לארי איגלברגר וורן כריסטופר .
|
|