|
|
עמוד:9
9אחדות ופיצול, שלום ומלחמה, שמחה ויגון מבט אישי של משרת ציבור הממשל הישראלי בעשור החמישי נשלטה ישראל על ידי ארבע ממשלות : ממשלת האחדות הלאומית הראשונה ( 1984 - 1988 ) , ברוטציה בראשות הממשלה בין המערך לליכוד ( שמעון פרס ויצחק שמיר ) ; ממשלת האחדות הלאומית השנייה בראשות שמיר ללא רוטציה ( 1988 - 1990 ) ; ממשלת הליכוד בראשות שמיר ( 1990 - 1992 ) ; ממשלת המערך בראשות יצחק רבין, ואחרי הירצחו שמעון פרס ( 1995 - 1996 ) ; וממשלת הליכוד בראשות בנימין נתניהו ( 1996 - 1999 ) . ממשלת האחדות אמנם לא הייתה גן של ורדים, אך היא מילאה תפקיד מייצב חשוב בכלכלה ( במיוחד בבלימת המגה-אינפלציה שהרקיעה שחקים ) ובביטחון . אכן, היא הושתתה על נטרול ו"וטו" הדדי בין שתי המפלגות הגדולות, באמצעות ה'יצור' המיניסטריאלי שהוקם לשם כך ומאז קנה לו שביתה גם כשכבר לא היה בו צורך פוליטי דומה, הוא הקבינט - ועדת השרים לענייני ביטחון . ברוטציה שבין פרס לשמיר שימש "בן הזוג" כממלא מקום ראש הממשלה ושר החוץ, למעט בממשלת 0991- 1988 בה שימש פרס ממלא מקום ראש הממשלה ושר האוצר . בין השניים לא הייתה כימיה ושררו ביניהם חילוקי דעות וליתר דיוק, אי-אמון הדדי . השניים לא העריכו ולא אהבו זה את זה . שמיר הלויאלי ראה את פרס כלא לויאלי דיו, וחלק על מדיניותו במהלכי השלום שנקט, שאותה ראה שמיר כמנוגדת לאינטרס הישראלי, ומושכת לעבר ויתורים מפליגים . פרס ראה את שמיר כמְקדש הקיפאון, שאינו רוצה בהתקדמות . שניהם צדקו חלקית ; שמיר חשב כי הסכם קמפ דיויד עם מצרים, לרבות בנושא הפלסטיני, היה גבול הוויתורים שאין לחרוג ממנו, ופרס הפעלתן היה אופטימי ללא תקנה שהאמין בחזונות הרחוקים מלהיות ריאליים, מתוך חתירה בלתי נלאית לשלום . לעומת זאת, ביחסים בין שמיר לשר הביטחון יצחק רבין שרר אמון הדדי בין שני אנשים מופנמים, גם אם ללא קרבה אישית . הם היו נטולי משקעים, בשונה מיחסי פרס-רבין שהיו יחסים של 'כבדהו וחשדהו', אם גם מתוך לויאליות הדדית הכרחית בנסיבות . כך אירע אפוא, שבמשולש המכריע - שכונה "פורום ראשי הממשלה" - שהיה מתכנס בלשכת ראש הממשלה ושכמזכיר הממשלה הייתי גם מזכירו היו היחסים הבסיסיים טובים ופחות טעונים בין שמיר לרבין מאשר בין פרס לשמיר או בין פרס לרבין . ועם זאת, המחלוקת האמיתית היחידה בין פרס לשמיר ( במיוחד ) הייתה בנושא המדיני ; לא היה קושי של ממש לקיים את ממשלת האחדות בנושאים ביטחוניים וכלכליים . יתר על כן, גם כשעלו על הפרק נושאים בעלי אופי נפיץ כמו פרשיות פולארד ואיראנגייט, בהן ידובר בהמשך, שמרו פורום השלושה - בממשלת 1988 - 1990 הצטרף אליהם משה ארנס כשר החוץ - על ענייניות סבירה, ושמיר, שהיה הפחות מעורב באלה, היה לויאלי לשותפיו, ואוכל להעיד על כך . מה הייתה המחלוקת בנושאים המדיניים ? שמיר, אף שלא היה מתומכי קמפ דיויד מעיקרה, ראה בהסכם זה את הדרך הראויה לטפל בנושאים המדיניים, וזאת הן מתוך הערכה ריאל-פוליטית שלו והן מתוך מחשבה כי הסכם זה כלל די ויתורים ואין להוסיף מעבר להם . הנושא הפלסטיני לדידו יצר קושי אידיאולוגי מובהק הקשור בארץ ישראל . בעבר, כשר הביטחון בשנות השבעים, היה פרס חסיד של "הפשרה הפונקציונלית" . זכורים לי פורומים במשרד הבטחון של אז שעסקו בתוכניות בכיוון זה, בהם נטלתי חלק . הוא אמנם ניסה סוג של אופציה ירדנית להתנעת המשא והמתן, אך בהמשך נטה יותר לכיוון
|
|