|
|
עמוד:12
מיליו-ות אווירית למהלומה רבנממלית 12 את יכולת הפעולה מן האוויר ; והרביעית היא שינוי במאפייני העימותים הצבאיים ובעצימותם . כל אלו חברו לשורה של שינויים חברתיים ופוליטיים שאפיינו את החברה הישראלית ואת החברות בדמוקרטיות מערביות ליברליות אחרות . שינויים אלו החריפו מאוד את האילוצים על הפעלת כוחות היבשה והבליטו את חשיבותו ואת יכולותיו הייחודיות של הכוח האווירי . ההחלטות המעשיות על אופן הפעלת הכוח הצבאי הישראלי בשנות ה- 90 של המאה הקודמת הקדימו את ההתפתחות התפיסתית בעניין מקומו של הכוח האווירי בתפיסת המלחמה הישראלית . בפרק החמישי נידונות השנים 1999 – 2006 . בשנים אלו החל חיל האוויר עצמו לאמץ גישה שלפיה הוא אינו יכול עוד להיות רק ׳קבלן פיצוצים׳ למשימות שמטילים עליו גופים אחרים, ועליו לפתח גם יכולות של ׳אדריכל׳ המשתתף בעיצוב תפיסת הלחימה הכוללת ולא רק מנהל מבצעים ומבצע משימות . גישה זו נבעה מהבנת השינויים העמוקים והאילוצים שתוארו בפרק הרביעי ומהפנמתם . בשנים אלו נכתבה לראשונה ׳תפיסת ההפעלה של חיל האוויר׳, והתפתח מושג ׳המהלומה׳ שביטא את מקומו העדכני של הכוח האווירי בתפיסת ההפעלה הכוללת של הצבא . במרכזו של פרק זה עומדים טקסטים שנכתבו בעקבות הדיון הסוער שהתנהל בעניין זה ושעורר גם ויכוח מחודש בשאלת תרומתו של הכוח האווירי להכרעה הצבאית ולניצחון במלחמה . בשני הפרקים הבאים מתוארים אופן הפעלת חיל האוויר בעימותים שהתרחשו בעשור הראשון של המאה הנוכחית, וכן מתואר המפגש של הדיון התאורטי על יכולותיו החדשות של הכוח האווירי עם המציאות המזרח-תיכונית . בפרק השישי נידונה תקופת האינתיפאדה השנייה ( 2000 – 2005 ) , ומתוארים בו האופן שבו הופעל חיל האוויר במהלך העימות, פערי הציפיות בנוגע להשפעה של הפעלתו ותהליך ההתאמה שלו למשימות רלוונטיות בסביבה שונה לחלוטין מזו שאליה התכונן . בתנאים הייחודיים של העימות, שבישראל ראו בו ׳עימות מוגבל׳, סיפק הכוח האווירי למקבלי ההחלטות מכשיר רלוונטי למימוש מדיניותם . התקיפות על מטרות התשתית של הרשות הפלסטינית לא הובילו להפסקת הפיגועים, וגל הטרור הוכרע בסופו של דבר על הקרקע . אבל הן אפשרו לישראל להגיב על פעולות טרור שנעשו נגדה ולצבור את הלגיטימציה הפנימית והבינלאומית שהייתה על פי תפיסת ההנהגה המדינית תנאי למימושו של המהלך הקרקעי ( ׳חומת מגן׳ ) . המהלך הקרקעי הוביל בסופו של דבר ( עם גדר ההפרדה ) למיתון גל הטרור ובהמשך להפסקתו . מבצעי הסיכול הממוקד תרמו ללחץ שהיה חיוני כדי לרסן את חמאס, אך המחישו גם דילמות מוסריות . בפרק השביעי נידונה מלחמת לבנון השנייה שהתרחשה בקיץ 2006 . במלחמה זו נחשף גודל הסטייה מתפיסת ההפעלה המקורית, ובלט בה באופן הברור ביותר השינוי במאזן היחסים בתפיסת הלחימה הכוללת בין הכוח האווירי לכוחות היבשה ( נוסף על מקומם הבולט של הרקטות והטילים בעימותים בעידן הנוכחי ) . בתחילת העימות בחרו מקבלי ההחלטות הישראלים לצאת למבצע ׳הרתעה׳ ; הוא היה שונה בעיניהם באופן מובהק ממבצע ׳הכרעה׳, ולפיכך היה היגיון להפעיל במסגרתו בעיקר את הכוח האווירי . אבל התשתית התפיסתית לניהולו של מבצע מסוג זה לא הייתה מגובשת דיה, וההתנהלות של כל הדרגים בעת מימושו חשפה פערי תפיסה רבים ; אלה באו לידי ביטוי ברטוריקה בעייתית והובילו לכמה החלטות שגויות . דרך הפעולה הצבאית של ישראל זכתה לביקורת רבה : היא העדיפה להפעיל כמעט רק את כוח האש שלה באמצעות חיל האוויר והארטילריה, והייתה הססנית מאוד בהפעלת כוחות היבשה המתמרנים ; למעט מבצעי פשיטה מוגבלים, לא בוצע תמרון נרחב של כוחות היבשה עד לשלבים מאוחרים יחסית של המלחמה ; וכשהוחלט לבסוף על מהלך
|
|