|
|
עמוד:11
מבוא ותמוית 11 מוצגת בפרק גם הכתיבה משני צידיו של הוויכוח האקדמי, בין הטוענים כי הסיפור של הכוח האווירי הוא סיפור עקבי של הצלחה והוא יימשך גם בעתיד, ובין המתארים את דעיכתו . בפרק השני נידונות השנים 1948 – ,1968 מהקמת חיל האוויר במלחמת העצמאות ועד לתפקיד החשוב שמילא במלחמת ששת הימים . בשנים אלו התגבשה תפיסת ההפעלה המקורית של צה״ל שראתה במהלך המתמרן של כוחות היבשה את המרכיב המרכזי במאמץ להשגת הכרעה צבאית ברורה וחד-משמעית וניצחון במלחמה . בהתאם לתפיסה זו נקבע תפקידו האופרטיבי של חיל האוויר — להגן על שמי המדינה, לאפשר את מימושו של המהלך המתמרן ולסייע לו . המודעות לכך שלחיל האוויר יש תפקיד גם ברמה האסטרטגית הייתה קיימת כמובן, אך תפקיד זה זוהה בעיקר עם היכולת לתקוף את התשתית הלאומית ( הצבאית והאזרחית ) בעומק שטחו של היריב ועם המשמעות ההרתעתית של יכולת זו, על היבטיה הרחבים יותר . מתחילת שנות ה- 60 נעשה גם המטה הכללי ( המטכ״ל ) של צה״ל שותף לתפיסה שלפיה כל מהלך צבאי צריך להיפתח במכת פתע אווירית מקדימה, ותקיפת שדות תעופה נהייתה למשימתו העליונה של החיל . מבצע ׳מוקד׳ במלחמת ששת הימים מימש את תפיסת ההפעלה המקורית, והצלחתו סימנה במידה רבה את סיומו המוצלח של תהליך העיצוב של חיל האוויר . בפרק השלישי נידונות השנים 1969 – ,1982 ממלחמת ההתשה ועד לאחר מלחמת לבנון הראשונה . שנים אלו עיצבו במידה רבה את דמותו של חיל האוויר לעשורים הבאים — גבר בהן השימוש בכוח האווירי אבל החלו להתברר גם האתגרים החדשים שלפניו . האתגר המרכזי שחיל האוויר עסק בו בשנים אלו היה השגת עליונות אווירית לנוכח מערכות ההגנה האווירית החדישות שנכנסו לזירה, ובעיקר סוללות הטק״א . התמודדות מתסכלת ראשונה עם ׳בעיית הטילים׳ הייתה במלחמת ההתשה, והכישלון המהדהד של מבצע ׳דוגמן 5׳ במלחמת יום הכיפורים הוביל לאובדן האמון ביכולתו של חיל האוויר לסייע במאמץ ההכרעה הצבאית ולגישה שלפיה ׳הטיל כופף את כנף המטוס׳ . כישלון זה גם חשף באופן הברור ביותר את התלות העמוקה של הכוח האווירי במודיעין מדויק ועדכני מן הסוג שלא היה בנמצא לפני מלחמת יום הכיפורים, ואת הצורך בשינוי תפיסתי עמוק בנוגע לקשר שבין המודיעין ובין המבצעים . תהליך הפקת לקחים מרשים של חיל האוויר, בתמיכת המטכ״ל, הגיע לשיאו במבצע המוצלח של תקיפת סוללות הטק״א הסוריות במלחמת לבנון הראשונה ( ׳ערצב 91׳ ) . מבצע זה עיצב למשך שנים רבות את העליונות האווירית הישראלית, אך היה גם אחד מן הגורמים שהובילו את אויביה של ישראל להעניק עדיפות לבניין מערכים גדולים של טק״ק ( ובהמשך גם רקטות ) כדי להתמודד עם עליונות זאת . בפרק הרביעי נידונות השנים 1983 – 2000 . בשנים אלו חל למעשה השינוי ביחס המסורתי שביטאה תפיסת ההפעלה המקורית של צה״ל בין המהלך המתמרן של כוחות היבשה ובין כוח האש האווירי . את סימניה המעשיים של התערערות היחס הזה אפשר היה לזהות כבר במבצעי האש בלבנון בשנות ה- 90 ( ׳דין וחשבון׳ ו׳ענבי זעם׳ ) , והיא שיקפה כמה התפתחויות חשובות הקשורות זו בזו : האחת היא התגברות האיומים על המהלך המתמרן שהומחשו במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה ; השנייה היא השינוי היסודי במתאר האיומים שעימם התמודדה ישראל, הירידה באיום מצד המדינות שעימן יש לה גבול משותף והתפתחותם של ארגוני טרור וגרילה — חזבאללה בלבנון וחמאס ברצועת עזה — שאימצו תפיסת לחימה חדשה ונהיו לגורמים העיקריים שאתגרו את ישראל ; השלישית היא הבשלתן של התפתחויות טכנולוגיות ששינו מן היסוד
|
|