הקדמה

עמוד:14

[ 14 ] אניטה שפירא הייתה נוכחת : לא הפסיקו לדבר על מה שהיה . כל מי שבא לבקר היה מספר את סיפור חייו . אבל היה הבדל בין אלה שעברו את המלחמה ברוסיה לאלה שעברו אותה בפולין . אנשי פולין מיעטו לדבר . בעלי המספר הכחול על הזרוע היו מעטים מאוד בקהל המבקרים . והם לא דיברו בכלל . גם אינה לא דיברה . היא הייתה יפת תואר, בעלת עיניים ירוקות בפנים נאות, בת למשפחה אמידה שרובה נשארה בגטו והפקידה אותה, נערה כבת ,16 כנראה תמורת תשלום, אצל גויה – שם גנרי לאיכרה . אינה לא סיפרה על חייה אצל הגויה, שהחביאה אותה ובינתיים השתמשה בה כמשרתת לעבודות הקשות יותר בבית . אחד הבנים גם ניסה להתעסק איתה, ולא ברור עד כמה הצליח . מה היא יכלה לעשות ? יצר החיים חזק מכול : הם ביקשו "לחיות טוב" כנגד השנים הקשות שעברו . את זכר המתים ואת רגשות האשמה על שנטשו בני משפחה לגורלם קברו עמוק בליבם . הם גרו בלודג' בפלאץ וולנוסצי ( כיכר החירות ) , אכלו טוב, בילו טוב, בזבזו את הכסף שהרוויחו וגם שמו קצת בצד, על כל צרה שלא תבוא . אולי הם חיו בתחושה של "אכול ושתו כי מחר נמות" . אי-הוודאות וחוסר היציבות היו הדבר הקבוע היחיד . באחד הטיולים בימי הקיץ היפים בלודג', עם מארק ושתי המטפלות, ניסו המטפלות לשכנע אותה להיכנס לכנסייה . היא שתלה את עצמה במדרכה וסירבה בכל תוקף . האם פחדה שיחזירו אותה למנזר ? האם זכר רקיקי לחם הקודש הרתיע אותה ? אולי משום שידעה כל הזמן שהיא יהודייה ? ואולי הכנסייה סימלה משהו מהעבר שהיא לא רצתה לחזור אליו . טוב היה לה בבית שנמצא לה . סוף-סוף הייתה אפופה בחום ובאהבה . במקום הצלב שענדה ולא נפרדה ממנו, אימא רוזה נתנה לה שרשרת זהב עם מגן דוד ששזורים בו ראשי התיבות של שמה ושם משפחתה החדש, באותיות עבריות, ביידיש : אע . היא הייתה שייכת . את יום הולדתה השישי ( היא זכרה היטב את תאריך הולדתה ואת כתובת הבית שלהם בוורשה ) חגגו ברוב פאר והדר, הגישו עוגות ושוקולד ויש להניח שגם וודקה, ופיניק ויאשה ( בן דוד של אינה שהגיע מרוסיה ) שרו על קטיושקה וגם על הלילה האפל ועוד שירים רוסיים . היא נעמדה על כיסא ודקלמה שיר על האווזה המוזרה ( קצ'קה דיבצ'קה ) . לא הייתה לה אימת קהל, וארבעה חודשים אחרי שהגיעה אליהם כבר הרגישה את עצמה בטוחה דייה כדי להציג הצגה . היא אהבה את זה .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא