הקדמה

עמוד:7

[ 7 ] האירוע המכונן התרחש כך ( לפי סיפורה של אימא רוזה ) : הם הביאו אותה אליהם הביתה . הבית היה מלא אנשים, בני משפחה ובני עיר, אחד ממשפחה ושניים מעיר . והיה גם תינוק בבית . כל העיניים הופנו אליה . היא הייתה מנומסת ונחמדה . אכלה ושתתה בפה סגור ואמרה תודה . ואחר כך אימא רוזה עשתה לה אמבטיה, הלבישה אותה פיז'מה חדשה, השכיבה אותה במיטה מוצעת בכלי מיטה רעננים ומעומלנים וכיסתה אותה . ומסביב עמדו כל בני הבית, כולם בני עשרים עד ארבעים . חוץ מהתינוק לא היו שם ילדים, וגם לא זקנים . והיא אז אמרה, מן הסתם בחיוך של ילד שיודע שגורלו מוטל על כף המאזניים ובעורמתו מפעיל את קסמיו על המבוגרים : "כל כך טוב כאן . אני יכולה להישאר פה ? " באותו רגע ( לפי הסיפור של רוזה ) החלו הדמעות להישפך כמים . כל אחד מהם נזכר בילדים שלא שרדו, אחים, אחיות, בנים, בנות, שלא נולדו, שיכלו להיוולד, ושאולי גם לא ייוולדו בעתיד . זה היה רגע של פורקן, של אבל על העבר שנכחד, ואולי גם של תקווה לחיים חדשים . זו הייתה ההתחלה . היא לא זכרה את הרגע המכונן הזה . לעומת זאת, היא זכרה היטב את ביקור המשלחת, שכללה את אימא רוזה, אבא בנו ודודה אינה, בבית הקצינה הפולנית היפה ( אולי יהודייה ? ) שאצלה התגוררה באותם ימים . הקצינה היפה ( "זונה" כינתה אותה רוזה בבוז ) הייתה נחמדה אליה . היא הושיבה אותה על ברכיה, אך מכנסי הרכיבה הצבאיים שלבשה, שנקראו "מכנסי גאליפה", היו מצמר גס וגירדו את ירכיה . הדירה הייתה מרווחת והייתה שם אח, ולידה נפרס המצע שעליו היא ישנה ( "כמו של כלב", הפטירה רוזה, מדגישה את הזלזול ) . לימים סיפרה לה רוזה שהיא, בנו ודוד פיניק מיהרו לחזור מסיביר לעיירות שלהם בווהלין מיד לאחר ששחרר אותן הצבא האדום מידי הגרמנים . אך לא היה בשביל מה למהר : לא נותרו בני משפחה, לא נותר דבר . ממשפחת בקובייצקי הענפה והעשירה ניצלה בחורה צעירה, אינה שמה, ואימא רוזה שידכה אותה לאחיה פיניק, שהיה מבוגר ממנה ב- 15 שנה . באותם הימים לא היה ברור אם נותרו יהודים בחיים, ואם כן – כמה . כולם רצו להתחתן, להביא ילדים לעולם, להקים משפחה חדשה, להתרפק שוב על החמימות המשפחתית כנגד כאב הבדידות וכנגד משא הזיכרונות . מקץ

עם עובד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר