|
|
עמוד:13
13 הקדמה המשוררת אגי משעול מתארת את ההמתנה הרפויה והדרוכה שלה לבואה של המוזה כמצב שבו היא הופכת למעין מדיום בהמתנה . לדבריה הרגע שבו הדבר מתרחש ו"התפוח נופל על הראש" הוא רגע 2 שכלל לא תלוי בה ושאין לה כל ביטחון האם ישוב ויתרחש . תיאורה של משעול דומה להפליא לחווייתו של האנליטיקאי היושב בכורסת המטפל כאחרון הדייגים בסירתו, והוא נדרש להרפות מתשוקותיו, להשעות ולהשהות את מחשבותיו וידיעותיו ולהיות בתוך הרגע, להיות עם הגלים, להיות הגלים . נדמה שהמטפל נדרש באותו רגע למעשה פסיבי, ועם זאת התרגול של הווייתו בשרעפים הוא תרגול אקטיבי הנובע מהתשוקה להרפות . המפגש עם הרגע החמקמק והנכסף - בין שהוא רגע של התגלות והשראה, ובין שהוא רגע של הבנה רגשית בשעה טיפולית או מפגש עם יצירה - הוא רגע שבאופן פרדוקסלי הוא אל-זמני, חד-פעמי ובן-חלוף . ברגע הבא עלינו להסכים לקפל את חכתנו ולשוב על עקבותינו, לבוא שוב למחרת וביום שלאחר מכן, מבלי לדעת מה ילד יום . ההמתנה הדרוכה-רפויה הזו היא לחם חוקם של האנליטיקאים והאמנים . נדמה שבמאה ה- 21 הפסיכואנליזה מאפשרת לעצמה להרפות מעט מאחיזתה במה שנחשב כ"מדעי" . היא מבקשת להתרחב במובן העמוק והטרנסצנדנטי, תוך שהיא יוצאת מגבולותיה, חותרת תחתיהם, ונעזרת ביצירה - באמנות, בתרבות ובדת . במובן מסוים הפסיכואנליזה בת זמננו, כמו ה"פסיכופתולוגיה של חיי היומיום" מאת פרויד ( 1901 ) , שבה וכותבת את אותה גלופה של חשיבה קלאסית ובה בעת היא מתרחבת ויוצאת אל מה שקיים בין המילים ומעבר למילים, אל עבר האסתטי והיצירתי . אפשר לטעון שכל זה מתאפשר בעזרת ההמתנה הרפויה-דרוכה, החופש ליצור ולחשוב באופן רחב . ספר זה מבקש להתחקות אחר החתירה היצירתית 2 . מוסף הספרות של עיתון "הארץ", 17 . 06 . 13 .
|
|