הקדמה אהבת המוזה

עמוד:11

11 הקדמה בפרק החותם את הספר מיכל ברנע - אסטרוג ואסתר פלד מציעות התבוננות מחודשת במושגי המפתח של התיאוריה הקלייניאנית, "השלכה" ו"הזדהות השלכתית", לאורן של הבנות מתוך החשיבה הבודהיסטית הנוגעות לטבעה של התופעה הגופנית - נפשית אותה אנו מכנים "אני" וליחסיה עם העולם . באחרית הדבר מאירה דנה אמיר מתחים שונים בתוך היחסים המשולשים שבין הפסיכואנליזה, המדע והאמנות, בניסיון לכוון זרקור על המהות האידיוסינקרטית והבלתי ניתנת לרדוקציה של השפה הפסיכואנליטית . אחרית הדבר מדגישה את העובדה שעל מנת לשזור את הפסיכואנליזה באמנות, עלינו לשים לב למתח שביניהן, שכן בכל מה שנשזר יש גם פוטנציאל לפרימה . בין פרקיו השונים של הספר ישנו מתח אינהרנטי, מתח אשר כעורכת חשוב היה לי לאפשר את קיומו . כפי שכל אדם נושא את המתח בין גופו לנפשו, בין המודע ללא-מודע, או כפי שעמיחי תיאר זאת : "הנפש בתוכי היא השפה הזרה האחרונה שאני לומד" . ההחלטה למקם כל אחד מהפרקים בסדר זה היא במידת-מה שרירותית, אך במובן אחר היא סגורה ואינה ניתנת לשינוי . אני מותירה לקורא את החופש ואת המלאכה הכרוכה בו לשאת את הפערים שבין הפרקים, על הסגנונות, התמות והשפות המגוונות שיש בהם . בדומה לסבדיני, המתאר הן את הקולנוען והן את האנליטיקאי כיושבים מאחורי ספה ומול סרט, מביטים בסיפור מבחוץ ומבפנים בו-זמנית, משתתפים בסיפור וגם צופים בו דרך תהליכים של העברה והעברה נגדית, יוצרים את הסרט מבפנים ומתקפים אותו במבטיהם ( שם, עמ' 387 ) , כך גם אני מציעה לקורא להיות החולם, המפרש, המחבר בין הפרקים בשפתו שלו תוך אפשרות לשאת את המתח הקיים ביניהם . אדם מתייעץ עם פסיכואנליטיקאי כשהוא שרוי בכאב רגשי שאין הוא מסוגל לחלום אותו, כלומר הוא אינו מסוגל לעכל ולעבד אותו, או לחלופין, הדבר שנחלם מערער אותו עד שחלימתו

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר