|
|
עמוד:9
9 הקדמה הטיפולית . איתמר לוי סוקר את המסורת הרוחנית-נוצרית שממנה יונק וילפרד ביון ( Bion ) , ומעביר את הקורא במעין סיור מודרך בתערוכת ההיסטוריה הציורית של המושג O , שאותו טבע ביון . לאה קליין סוקרת את התהליך האמנותי של אמנית הגוף אורלאן, ועוסקת בשאלת גבולות האמנות . בפרק הרביעי לוקח אותנו רוני אלפנדרי למסע היסטורי ואישי בתצלומיו של הצלם הרוסי-יהודי רומן וישניאק . בסקירתו מתחקה אלפנדרי אחר ההשתנות בצילומיו של וישניאק, ומנסה להבין אותם דרך פריזמת השואה וסיפור חייו של האמן . הפרק החמישי עוסק במפגש שבין מוזיקה ופסיכואנליזה . משה ברגשטיין מנתח את יצירת האופרה פרסיפל של וגנר, ומשתמש במיתוס ובאמנות האופרה להעשרת התיאוריה הפסיכואנליטית . הפרק מציע קריאה של פרסיפל כדיאלוג עם התיאוריה של ביון על אודות החשיבה, ועל היסודות הדרושים לתפקודיה של החשיבה בהתפתחות הנפש . בפרק השישי, העוסק בספרות, בוחנת מירב רוט את סוגיית העדות ההדדית בין הכותב לקוראים דרך הספר "יומנה של אתי הילסוּם" . פרק זה מתבונן מזווית פסיכואנליטית בעדותה הספרותית של אתי הילסום, צעירה הולנדית שכתבה יומן לאורך תקופת השואה עד שמצאה את מותה באושוויץ . רוט מתמקדת בכוחה המרפא של העדות ההדדית המתקיימת בין הכותבת לקורא . בפרק השביעי דנה חגית אהרוני באופן שבו טקסטים ספרותיים ותורת הספרות כדיסציפלינה פרשנית, נוגעים בקשב, בחוויה ובפירוש הפסיכואנליטי . הפואטיקה, האמצעים האמנותיים והחוויה שטקסט ספרותי מכונן, שופכים אור על המרכיבים הפסיכואנליטיים . כדוגמא לקשר בין ספרות לפסיכואנליזה אהרוני דנה באופן שבו תשומת הלב לדבר שנשמט מהטקסט הספרותי מעשירה את האופן שבו אנו שמים לב ל"שפת ההיעדר" באופן אנליטי . בפרקים השמיני והתשיעי מציעים טל שריר-וולפה וירון גילת
|
|