|
|
עמוד:11
לא מרימים ידיים 11 2019 בלטה במיוחד העלייה החדה בשיח השנאה כלפי נשיא המדינה לשעבר ראובן ) רובי ( ריבלין ) קרן ברל כצנלסון, 2019 ( . אם כן, מדוע בכל זאת ניתן למצוא נחמה בשעתה זו של הדמוקרטיה הישראלית ? את זו אפשר להסביר בהתעוררות החברתית ‑‑ פוליטית של אזרחיה, ובהבנתם ההולכת וגוברת של אזרחים רבים שהשתתפות פוליטית - כמו גם יכולת השפעה אמיתית, חוקית, צודקת והוגנת - אינה מתרחשת רק מאחורי פרגוד הקלפי אחת למספר שנים, כי אם גם באמצעות מחאות חברתיות, התארגנויות אזרחיות והפגנות . במציאות הישראלית העכשווית ניתן לזהות מספר הולך וגדל של קבוצות שמנהלות מאבקים חברתיים ממניעים שונים כנגד המדינה . מאבקים אלה הביאו מצד אחד לקידום שינויים, תיקונים חברתיים ולהתעוררות אזרחית, אך מצד שני גם להתנגשויות אלימות, בעוצמות ובתכיפויות משתנות, עם סוכני המדינה . במוקד הספר שלפניכם, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלי, אני מציע מערכת מושגית מקורית המאפשרת להבין מחאות חברתיות והתנגשויות אלימות בין אזרחים לבין סוכני המדינה . על סמך ראיונות אישיים שערכתי עם עשרות פעילי מחאה ממגזרים שונים, מתאפשרת הצצה מבפנים על המחאות החברתיות שמטלטלות את ישראל של תחילת המאה ה ‑‑ 21 ומאיימות להעמיק את קרעיה הפנימיים . הספר מספק מבט עומק השוואתי על שלוש זירות מחאה סוערות אך שונות לחלוטין בישראל : אזרחים פעילי הימין הרדיקלי המתנחלי בגדה המערבית, אזרחים בדואים בנגב ואזרחים ישראלים יוצאי אתיופיה . כל אחת מהזירות מתאפיינת ברקע, נסיבות וגורמים שונים, ובביטויים שונים של התנגשויות אלימות בין פעיליה לבין סוכני המדינה, התנגשויות שכולן, על פניו, מנוגדות לאינטרסים של חבריה . בזירת הימין הרדיקלי המתנחלי, נבחנו מגוון רחב של מקרי אלימות כלפי כוחות הביטחון על רקע התנגדות לפינוי התנחלויות,
|
|