|
|
עמוד:14
14 אבשלום ארבל הציוני אינו בדיוק בראש מעייניהם . גם כאשר ניגשו לעניין הקנייה, התברר שקיימים גורמים ממשלתיים שאינם מקלים על מעשה הקנייה ומטילים עליו הגבלות שונות, ולאחר מכן מטילים את חוקיהם בעניין תחזוקת האדמה ודרכי עיבודה והתנאים אשר חייבים שבי ציון אלה לעמוד בהם . תנאים אלה הקשו מאוד על המעשה ההתיישבותי וחייבו פתרון יצירתי, ולעיתים תכופות היו מכשול בדרכי ההתיישבות החדשה . אם לא די בזאת, הרי שגם כשנחתמה הקנייה ואושרה על ידי כל הגורמים הממשלתיים והחוקיים, צץ עניין יושביה הקבועים של הקרקע, שאומנם לא היו בעליה החוקיים, אך ישבו בה כאמור מזה מאות בשנים ואף נשאו זיכרון היסטורי ארוך-שנים של חזקה על חלקת אדמת מגוריהם ומקור פרנסתם . בכל מקבץ השלבים האלה שבהם שמה התנועה הציונית למטרה לנכס לעצמה אדמות וקרקעות רבות ככל שרק ניתן ברחבי ארץ ישראל, נוצרו באופן טבעי קשרים בין תושביה הערבים של הארץ לבין תושביה היהודים החדשים . מדובר ביחסי שכנות לרוב, שבהם כל צד לומד את מנהגיו, את דרכי חייו, את הרגליו ואת אמונתו של רעהו, אולם ככל שגברה פעולת ההתיישבות היהודית והתגברו המגעים בין שתי קבוצות האוכלוסין, החלו להיווצר סכסוכים ומאבקים רבים ומגוונים כמעט בכל תחומי החיים ובמפגשים היום-יומיים . הסכסוכים התקיימו עוד מראשית ההתיישבות היהודית, במגעה עם השלטונות העות'מאניים שלא קיבלו בברכה את שבי ציון החדשים אלא הניחו בפניהם גבולות ומגבלות רבות ויצירתיות כדי להקשות עליהם . ערביי ארץ ישראל מצאו במשטר העות'מאני שותף אידאולוגי להתנגדותם ולמאבקם נגד המעשה הציוני . יחס הממשל העות'מאני הצריך את ראשי ההנהגה הציונית לבוא בדברים עימם, אולם הם לרוב לא ראו בעין יפה את התנועה הציונית . עובדה זו לא נסתרה מעיניו של חוזה מדינת היהודים תיאודור
|
|