|
|
עמוד:12
ג י ד ה מ ו פ ס א ן 12 אזי נעשיתי קנאי לה עצמה ; קנאי לאדישותה, קנאי לבדידות לילותיה ; קנאי לתנועותיה, למחשבתה שחשתי שהיא תמיד מחפירה, קנאי לכל מה שניחשתי . וכאשר היה לה לפעמים ביקיצתה אותו מבט רך, שבא בעבר בעקבות לילותינו היוקדים, כאילו איזו תאוות בשרים רודפת את נשמתה ומעירה את תשוקותיה, נתקפתי בהשתנקויות של זעם, ברעדות של כעס בגירויים לחנוק אותה, להכניעה תחת ברכי ולהביאה להודות, בלחץ על גרונה, בכל סודותיו המבישים של ליבה . אני משוגע ? — לא . וערב אחד חשתי שהיא מאושרת . חשתי שתשוקה חדשה חיה בקרבה . הייתי בטוח בכך, בטוח בלי כל ספק . היא רעדה כמו אחרי חיבוקינו ; עיניה יקדו, ידיה היו חמות, כל הווייתה רוטטת, הקרינה אותו אד של אהבה שהצית את שגעוני . העמדתי פנים שאיני מבין דבר, אך תשומת ליבי עטפה אותה כרשת . עם זאת, לא גיליתי דבר . חיכיתי שבוע, חודש, עונה . היא פרחה בלבלובה של התרגשות בלתי מובנת ; היא נרגעה באושרו של חיבוק בלתי מוחש . ולפתע פתאום ניחשתי ! אינני משוגע . אני נשבע, אינני משוגע !
|
|