|
|
עמוד:10
ג י ד ה מ ו פ ס א ן 10 ונותן חיים ; היא החיה שבאדם, פחות מכך : היא אינה אלא צלע, פלא של בשר ענוג ועגול שהחרפה שוכנת בו . הימים הראשונים של הקשר בינינו היו מוזרים ונעימים . בין זרועותיה הפתוחות תמיד כיליתי את כוחי בטירוף של תשוקה שאין להשביעה . עיניה, כאילו עוררו בי צמא וגרמו לי לפתוח את פי . הן היו אפורות בצהריים, מהולות בירוק ברדת היום, וכחולות עם עלות השמש . אינני משוגע ; אני נשבע שהיו להן שלושת הצבעים האלה . בשעות האהבה הן היו כחולות, כמו דווּיוֹת, אישוניה ענקיים ועצבניים . שפתיה, נעות ברעדה, הזניקו לפעמים את חודה הוורוד והלח של לשונה, שרטטה כלשונו של זוחל, ועפעפיה הכבדים התרוממו לאיטם, חושפים את המבט היוקד והמצמית ששיגע אותי . בחבקי אותה בזרועותיי ראיתי את עיניה והצטמררתי, מטולטל, בה במידה על ידי הרצון להרוג את החיה הזאת והכורח לבעול אותה שוב ושוב . כאשר הייתה פוסעת בחדרי, קולו של כל אחד מצעדיה הקים מהומה בליבי, וכאשר התחילה להתפשט, מפילה את שמלתה, ויוצאת, מחפירה וקורנת מן הלבנים שצנחו סביבה, חשתי לאורך כל אבריי, לאורך הזרועות, לאורך הרגליים, בחזי המתנשף, חולשה אין-סופית ונרפית .
|
|