|
|
עמוד:11
מבוא 11 אם היה לנו ספק כאשר יצאנו לדרך בנוגע לעצם התקפות של קטגוריה זו, ודאי בהקשר של החברה הישראלית מרובת המעמדות, הקבוצות האתניות, הלאומיות והתרבותיות, הרי שהרשימות שהגיעו לידינו חשפו בבירור כי אף אם זו קטגוריה שאינה מוכרת דיה, והמשתייכים אליה אינם בהכרח מזהים עצמם ככאלו, מדובר בקבוצה בעלת לא מעט מאפיינים משותפים . חרף הבדלים מהותיים שאין להתעלם מהם בנסיבות החיים הייחודיות, בהבדלים דוריים ובמיקום הגיאוגרפי, בוותק בישראל, בדרגות שונות של חילוניות, מסורתיות ודתיות, בשונות הנעוצה במגדר, במעמד, באתניות, בגזע ובלאום, וכן בהצטלבויות ביניהם, עולה בבירור מהטקסטים הללו חוויה משותפת של היות דור ראשון . בדומה לתיאורה של אלנה גרקו בפתח המבוא, חוזרים ונשנים בטקסטים שבאסופה זו תיאורים של זרות, אחרוּת וניכור, של היעדר היכרות עם מערך הכללים הסמוי מן העין, שהוא בבחינת טבע שני למי שאינם דור ראשון, קשיים שאותם מדמים חלק מהכותבים לחוויה של הגירה, או אף של עקירה מהשורשים, חוויה המתוארת לפרקים אף כאובדן מטפורי או ממשי של השפה . לצד אלה מתוארות לפרקים גם תחושות של עלבון, זעם או חוסר אונים נוכח פרקטיקות גלויות וסמויות של התנשאות וגזענות מוסדית . רבים מהטקסטים מתארים את ההכרח להסוות היטב את מאפייני הזהות, שאינם מתיישבים עם אלה של הקבוצה ההגמונית, השלטת באקדמיה, את תחושת ההתחזות הנלווית לכך, וכמוה את הכאב והאשמה הכרוכים בכך ביחס למשפחה, גם בשל התחושה שהלימודים פערו פער שאינו ניתן עוד לגישור עם המשפחה ועם השורשים, זאת לצד חוסר שייכות לקבוצה האקדמית, שהרצון הוא להיות חלק ממנה . הבחירה ברשימות ובשירים נבעה מהרצון להראות כיצד סיפורי חיים וחוויות אישיות של כל אחד ואחת מהכותבות ומהכותבים הופכים לסיפור חברתי בעל משמעות ציבורית רחבה . כותבי וכותבות האסופה יוצרים פסיפס אתני, לאומי, מעמדי, דתי ומגדרי של החברה הישראלית, אם כי
|
|