|
|
עמוד:11
על קצה המקום 11 ותכונותיהם . גישתו של תיאופרסטוס בשאלת המרחב קרובה לזו של לייבניץ בדבר אי – ממשותו של המרחב והיותו מערכת של יחסים המושלכת על הדברים על ידי הסובייקט המתבונן . ברור שכבר בהצגת עמדתו של תיאופרסטוס נחשפת ההבחנה 3 בין מרחב כישות ( קיים אובייקטיבית ; העקרונית שמציע צורן מתרחשים בתוכו דברים ; בעל תכונות כמו נפחיות, התפשטות 4 וחומריות ) לבין מרחב כסדר ( צורת ארגון ומערכת של יחסים ) . עליונותו וראשונותו של המקום על פי אריסטו, שהועמקו והורחבו בעיקר בתקופה ההלניסטית והניאו – אפלטונית, קוצצו והוגבלו באופן דרמטי בימי הביניים ובראשית העת החדשה . במעבר זה, העיסוק המחשבתי במקום נכנע בהדרגה להדגשת המרחב, כשזה מרמז על דבר בלתי מוגבל ופתוח ( תפיסה שהוצגה, כאמור, לראשונה על ידי האטומיסטים, מתנגדיו של אריסטו ) . מושג המקום עסק בשאלות של גבולות, מיקום וסביבה, ואילו הדיון במרחב הניח בַּצד שאלות אלה לטובת עיסוק במוחלט, באינסופי ובהתרחבות העצומה והבלתי מוגדרת . בעוד שהמקום עסק במה שבתוך, המרחב התאפיין בתנועה ובהתרחבות החוצה . עד לראשית המאה ה – 19 לערך המרחב וההתרחבות גוברים על המקום וההתמקמות פנימה . העניין במרחב הקונקרטי, המוחש, במשמעותו כמקום המניח כיווץ, תיחום וספציפיקציה של מרחב נתון, הוסט הצדה והתגמד מול גישות מנוגדות במסגרת הדיון במרחב המופשט . כזה הוא הפער בין "המרחב המוחלט" של ניוטון לבין "המרחב היחסי" של לייבניץ . ניוטון ראה את המרחב כבלתי תלוי במציאותם של עצמים כלשהם, מעין מֵיכל ענק שבתוכו מסודרים הדברים ותופסים חלקים מהמרחב המוחלט . לעומתו טען לייבניץ שאין המרחב אלא יחס "זה לצד זה" אפשרי של דברים, שאין הוא ישות בעלת ממשות אונטולוגית . בסוף המאה ה – 18 ניסה קאנט לשלב בין האבסולוטיזם לרלטיביזם כגישות מנוגדות ביחסן למרחב, וטען שהמרחב
|
|