|
|
עמוד:10
עודד מנדה - לוי 10 דומה שההבחנה נתמכת גם בדרך הביטוי הלשונית . ברור שהצירוף "אהבה לַמקום" סביר הרבה יותר מהצירוף "אהבה 1 התנועה של לַמרחב", המצטייר כבלתי ממוקד במידה רבה . דמויות וגופים בעיר הגדולה מתוארת כ"תנועה בַמרחב", צירוף שאינו ניתן להמרה בצירוף "תנועה בַמקום", שבאופן פרדוקסלי מציין את ההפך הגמור מתנועתיות, ולמעשה מבטא פעולה סטטית של כמעט דריכה במקום . המילה "מקום" נתפסת בצירוף מילה המסמנת תנועה ( הליכה, צעידה ) דווקא כהיעדר תנועה, כמסגרת קבועה ומצומצמת שאינה מאפשרת כל ניידות בתוכה . ריבוי המשמעויות הוא תוצר של תהליכים בתולדות האידיאות, שהביאו להבחנה עקרונית בין מרחב מוחש בעל אופי מוגדר וקונקרטי ( במובנים מסוימים קרוב ל"מקום" ) לבין מרחב בלתי מוחש המושתת על עקרונות של סדר, של היעדר סופיות או הפשטה . סקירה התפתחותית קצרה של המושגים "מרחב" ו"מקום" פותחת במושג המרחב של דמוקריטוס ( בערך 460 - 370 לפנה"ס ) , 2 שלפיו המרחב אינו אלא התפשטותו האינסופית של הרִיק . הניגוד החריף ביותר למושג המרחב של דמוקריטוס הוא זה של אריסטו ששלל, כמאה שנים מאוחר יותר, את קיום הריק והגדיר את ה"מקום" כשִטחם הפנימי של כל הגופים המקיפים את הגוף השוכן במקום מסוים . על אף הניגוד הבסיסי בין שתי הגישות בשאלת קיומו של הריק ואינסופיות המרחב, מתקיימות גם תכונות משותפות הנוגעות לשאלת עקרון הממשות . כשם שדמוקריטוס ייחס ממשות לרִיק כאחת משתי הישויות של העולם הגשמי ( לצד ישות החומר ) , אריסטו הניח כנתון ממשי את המקום . ביטוי סותר לעקרון הממשות, אם כי חד – פעמי בתפיסת המרחב בעת העתיקה, מצוי בדבריו של תיאופרסטוס ( 371 - 228 לפנה"ס ) , אשר לא ייחס כל ממשות למרחב וגרס שייתכן שהמרחב עצמו אינו ממשי, אלא מוגדר על ידי סדרם ומקומם של הגופים הנקבעים לפי טבעם
|
|