|
|
עמוד:12
רוית ראופמן 12 להרס ולחוויית השמד . מבחינה צורנית ומבנית, המעשייה כולה מתאפיינת בדיוק ובהתאמה מושלמת בין חלקיה . דיוק זה, המביא לתחושת סדר והיגיון, מתקיים לצד התכנים הפנטסטיים והמוזרים שבהם הכול אפשרי . רעיונותיהם של פסיכואנליטיקנים אשר עסקו במרכזיות היחסים בין האם לתינוק, סייעו לי להבין את המרחב הייחודי הזה, אשר בו המוחשי פוגש את הפנטסטי ועולם אינסופי יכול להתקיים בתוך צורות ברורות ומעוצבות . דונלד ויניקוט תיאר את מערכת היחסים הנבנית בין התינוק לאמו ומאוחר יותר בין התינוק לעולם כנרקמת בתהליך דו – כיווני . התינוק חי בעולם סובייקטיבי ואילו האם מסתגלת אליו כדי להעניק לו מנה בסיסית של תחושת אומניפוטנציה — תחושה שהוא כול יכול . תגובות האם המותאמות לתינוקה נותנות לחווייתו איכות יצירתית אומניפוטנטית . חוויות חוזרות מסוג זה יוצרות בתינוק תחושת שלמות, אמונה בטוב שבמציאות ותפיסת העולם כמקום כדאי, בדומה לאיכויות האומניפוטנטיות שבהן מצויד גיבור 3 המעשייה . מרכיב חשוב בהמשגה זו הוא עניין הייחודיות ; האם מסתגלת באופן ספציפי אל תינוק מסוים . ויניקוט טען כי אם לשמונה ילדים היא כמו שמונה אמהות, לא רק בגלל תפיסתו הסובייקטיבית של כל אחד מהם אלא גם משום שהיא מתאימה את עצמה לצרכיו המיוחדים של כל אחד . גם רעיון זה בא לידי ביטוי במעשיות, כאשר פעמים רבות רק הגיבור יודע להשתמש נכונה באובייקט המאגי . היו שנתקלו באובייקט זה לפניו, אך לא השכילו להשתמש בו כראוי . הגיבור יודע מה לעשות באובייקט זה לא מפני שהוא חכם יותר או בעל סגולות מיוחדות, אלא רק מפני שהוא הגיבור . דומה הדבר להתאמה הייחודית שבין אם מסוימת לבין תינוק מסוים, התאמה הנוצרת לא עקב היותם יצורים מופלאים בעלי סגולות מיוחדות אלא בשל זיקתם המיוחדת זה לזו . גם הדמויות המאכלסות את ז'אנר המעשייה אינן בהכרח דמויות הרואיות .
|
|