|
|
עמוד:8
מרלין וניג 8 הקרנות של סרטים חרדיים באורך מלא . המחקר הנוכחי מתחיל שם — בצירוף המקרים הזה שבו החל הקולנוע החרדי את דרכו והצטלב בדרכי . באופן לא רשמי אני מלווה את הקולנוע הזה עוד משנותיו הראשונות ) במשך עשור ( , ובאופן רשמי עסקתי בו במסגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית במשך שנתיים . צפיתי בתופעה, שימשתי ) ועודני משמשת כיום ( כתובת בת – סמכא בתחומי התיאטרון והקולנוע החרדי עבור יוצרים חרדיים . כמו כן, ביימתי סרטים אשר נכללים בהגדרה "קולנוע חרדי" . הסרט הראשון שבאמצעותו נחשפתי לתופעה היה בעקבות המלצתה של רבנית חשובה מחסידות בעלזא, אישיות בפני עצמה, שהציעה לי להצטרף אליה . אני מודה שבשעת ההצעה לא ייחסתי לכך חשיבות רבה, שכן, בעוונותיי, לא האמנתי שקיים קולנוע חרדי . הייתי בטוחה שהצעת הרבנית מסתכמת בהקרנת שקופיות . ובכל זאת, החמיאה לי עצם ההצעה והצטרפתי אליה לערב ששינה את חיי . ההתלהבות שהציפה את הקולנוע הישראלי בראשיתו קמה לתחייה לנגד עיניי בעת ההקרנה החרדית . בבת אחת נחשפתי למחזה בלתי נשכח . מאות נשים ונערות חרדיות, מכל קשת הזרמים החרדיים, הציפו את רחבת אולמי "חפצדי" בשכונת רוממה בירושלים . הייתה באוויר תחושה של התרגשות אמיתית, אווירה של חגיגיות אשר נסכה כבוד לאירוע . התנאים העלובים שבהם נמכרו הכרטיסים וחוסר האסתטיקה של רחבת האולם העצימו בי את התחושה שהקהל הזה לא הגיע בשביל ה"שואו החברתי", אלא בשביל היצירה עצמה והסקרנות הטבעית שהיא מעוררת . נדחסנו לאולם החתונות שבו הופרדו הכיסאות מהשולחנות כדי לשמש כמושבים . שני מסכי ענק נתלו על הקיר המתפורר . באולם חתונות זה צפיתי לראשונה בסרט חרדי . ברגע שהמסך התמלא נשים חרדיות, הבנתי שאני עדה לחוויה היסטורית, למשהו
|
|