|
|
עמוד:10
10 איאן לוסטיק המוקדמות של המאה הקודמת הובלתי קבוצה קטנה של יהודים אמריקאים צעירים בקמפיין החתמה על עצומה שכינינו "יש ברירה", על מנת לעצור את ההתנחלות בשטחים ולנהל משא ומתן על שלום עם מדינה פלסטינית בלתי עוינת . באותם ימים, מעבר לגבולותיה המורחבים של ירושלים חיו פחות מ- 2,000 יהודים בגדה המערבית, אך אנו טענו שהמשך ההתנחלות "תנעל את המדינה היהודית בצינוק פוליטי שממנו לעולם לא תיחלץ" . באביב 1973 הגשנו לממשלה של גולדה מאיר את העצומה שלנו, שכללה את חתימותיהם של יותר מ- 400 פעילים יהודים מתריסר מדינות . כמה עיתונאים ישראלים ופלסטינים ( ביניהם שולמית אלוני ואיברהים דואייביס ) העניקו למאמצינו תשומת לב כלשהי, אך לא זכינו לכל תגובה מהממשלה, שמדיניות ההתנחלות שלה והחלטתה הגורלית "להחליט שלא להחליט" התבססו, יותר מכל דבר אחר, על החשש מפני הפרת אחדותה של מפלגת העבודה ויציבות הקואליציה שלה עם המפד"ל . בקיץ 1973 שבתי לישראל לצורך מחקר הדוקטורט שלי . במהלך מלחמת יום הכיפורים התנדבתי בשוק הפירות והירקות הסיטונאי בירושלים, ולאחר מכן התחלתי בקריירה שלי כחוקר מתמחה בפוליטיקה של המזרח התיכון, בעיקר בקונפליקט הישראלי- פלסטיני . בעקבות הבנותיי בנושא הקונפליקט, לאורך עשורים הייתי פעיל כחוקר, מורה, תומך ויועץ, על מנת לסייע לשחקנים הראשיים ליישם את פתרון שתי המדינות, או, לכל הפחות, להעניק לו סיכוי להתממש, כפי שהאמנתי שמגיע לו . עם זאת, לאור הסיבות המפורטות בספר זה, הבנתי שפתרון שתי המדינות אינו אפשרי עוד . וגרוע מכך, הגעתי למסקנה שהמאמצים ליישם את הפתרון ולהעמיד פנים שהוא בר – השגה, הם עצמם דנים למוות את אותם הערכים ששילהבו את תמיכתי בפתרון זה - המחויבות לדמוקרטיה, לשוויון ולזכויות הדדיות להגדרה עצמית שאינה אקסלוסיבית, הן עבור היהודים והן עבור הערבים הפלסטינים .
|
|