|
|
עמוד:12
רעיה מורג 12 האמריקאי על מלחמת וייטנאם, קיננה בי תחושה דומה . נראה היה, כי למרות השוני העצום שבין שני המקרים יש משהו משותף, עמוק, לטקסט הקולנועי של שני הקורפוסים . בשני המקרים נכחה טראומת התבוסה ברקע הצפייה, מאיימת להתפרץ מתוך הלא – מודע הקולקטיבי, ובו – בזמן מרוסנת על ידו . בשני המקרים נוצר מתח בלתי פוסק בין הרובד הטקסטואלי הגלוי לבין זה הסמוי . ברובד הגלוי של הטקסט הקולנועי התבוסה הצבאית במלחמה אינה נראית או נשמעת . היא מודחקת . סרטי הקולנוע המערב גרמני החדש כלל אינם סרטי מלחמה . וכהמשך לכך, בסרטי הקולנוע האמריקאי על מלחמת וייטנאם אין בנמצא עלילות המתארות תבוסה . אך ברובד הסמוי, בשני המקרים עולה ובוקעת הטראומה . בשני המקרים הדמויות הגבריות נושאות את הטראומה על גבן . הספר יתאר את היחסים המורכבים שבין טראומה לבין קולנוע על ידי דיון ביחסי ההצפנה האלה, שהתהליכים הטקסטואליים הקשורים בהם שונים, מצד אחד, בכל אחד מן המקרים — הגרמני והאמריקאי — ומצד אחר, דומים להפליא . אין זה רק דמיון בחוויית הצפייה, התובעת, כאמור, היענות לשני מישורי מִשמוע מנוגדים בו – זמנית . בשני המקרים מדובר בתופעה יוצאת דופן המעידה על כוחו של הקולנוע כמדיום המוני לתווך תהליכים חברתיים פוסט – טראומטיים של הדחקה והשכחה . בשני המקרים מדובר בעיקר בעיבוד חומרי של תהליכי הזיכרון . כלומר, לא רק בהצגת תהליכי זיכרון הטראומה על פי הקונוונציות הקולנועיות המקובלות ) "לפני — אחרי" ( , אלא בעיקר בהצגת ממדיה החומריים של הטראומה . הסרטים חוזרים אל הטראומה באמצעות הגוף, הגופניות והמיניות הגבריים . ה"פצע" הגלום במונח "טראומה", אטימולוגית, חוזר ומדבר בלשונו החומרית ביותר . הגבריות — הגרמנית והאמריקאית — מתוארת כפסיבית, רדופה, מפורקת, 1 וכמי שאיבדה את הקשר למקורות א – מינית, בעלת גופניות מעוותת או בזויה, המוסכמים המייצרים את מהותנותה — הורות, אחאיות, הסדר החברתי והשפה . ייצוגה כאילמת ותועה במדבר אינסופי, כמו בסצינה שתיארתי לעיל מתוך פריז, טקסס , או ככזו הנושאת על שפתיה בתום יום קרב תהילה למנהיג העכבר, כמו בסצינה מ מטאל ג'אקט , הוא ייצוג בעל משמעות פוליטית מרחיקת לכת בשל הקשר החברתי ההדוק בשני המקרים בין גבריות לבין ערכים לאומניים וגזעניים . במילים אחרות, חשיפת המתח שבין הרובד הגלוי ) הדחקת התבוסה ( לבין הרובד הסמוי ) הפשרת ההדחקה ( מעידה, בשתי התרבויות הקולנועיות, על עולם ערכים אנטי – לאומני מובחן . העולם המתואר בסרטים הנדונים אינו משמש אפוא רק כסימפטום פוסט – טראומטי . לא מדובר בייצוגים של מערכת סימפטומים החושפת חולי נסתר או בתרבויות המתבוססות בסימפטומים שלהן . להיפך . לדעתי, מדובר בשני
|
|