|
|
עמוד:9
9 על הגעגועים אחד המשתתפים וסיפר סיפור שרודף אותו מאז ילדותו ואינו נותן לו מנוח . הוא סיפר שבתקופת המלחמה נשלחו הוא ואחיו הצעיר למוסד ילדים באחת מארצות אירופה . לאחר שנתיים הידרדר מצבו בשל תת-תזונה והוא התחזה לנוצרי ונשלח למוסד רפואי של הצלב האדום . באחד הימים נכנס למקום קצין נאצי שדיבר גרמנית . דיבורו של הקצין העלה בו זיכרונות מבית הוריו, שגם בו דיברו גרמנית . היה לו ברור שאם יענה בשפה זו, השפה תסגיר את זהותו כיהודי, ולכן שתק ולא הוציא הגה מפיו . מצב זה יצר אצלו התלבטות קשה ומכאיבה שגרמה לו לשאול : האם ייתכן שרצה להזדהות עם הקצין הנאצי ולכן רצה לדבר גרמנית ? גליה האזינה לו וענתה בשאלה : "ואולי רצית לדבר גרמנית פשוט כי התגעגעת לאימא שלך ? " . או אז הבין הניצול, בהתרגשות גדולה, שחיבוטי הנפש שטלטלו אותו במשך עשרות שנים היו למעשה ביטוי לגעגועים שלא אפשר לעצמו לחוש ולבטא . דוגמה זו מעלה את הסוגיה הבסיסית בעניין הגעגועים - האם יש לגיטימציה עניינית או מוסרית-תרבותית להרגיש געגועים ולבטא אותם ? אחד המאפיינים של משפחות ניצולי שואה היה שאין לתת ביטוי לגעגועים לעולם שאבד, ושמתן ביטוי לגעגועים והצפת הצער והכאב יביאו להתמוטטות רגשית . האיסור לחוש געגוע והאיסור לבטאו בקרב משפחות של ניצולי שואה התבטאו באחד משני סוגי התהליכים הבאים : הראשון, מניעת געגועים בהווה ובעתיד באמצעות שמירה על קשר רצוף ובלתי ניתן להפרדה בין בני המשפחה כך שאין כל סכנה להרגיש געגוע . השני, יצירת קשרים שטוחים בקלות שניתוקם מתאפשר בקלות, ועקב כך צער הגעגוע לא יהיה עמוק . לתהליך הראשון, החיבור שאין לנתקו, מה שנקרא "סימביוזה מושלמת", יש עדויות רבות מדיווחים של דור שני לניצולי שואה . דוגמה לכך הוא סיפורה של בת לניצולי שואה שסיפרה שהוריה אמנם לא התנגדו לטיולי בית ספר, אבל משום מה ביום הטיול לא
|
|