|
|
עמוד:12
12 גליה רבינוביץ', גדעון נפתלי, יערה לוין - פריימן הייתה יותר מוכשרת ממני ולכן קרעתי את הציורים . למדתי בבית ספר לאחיות וזה לא היה זה ולכן עזבתי . למדתי להיות מורה אבל גם המקצוע הזה לא היה בדיוק אז עזבתי אותו . עשיתי תואר שני וגם זה לא היה זה ולכן לא עבדתי בתחום . הבעל שלי שנים רבות "לא היה זה" . בעוד היא מונה את הדברים פרצה דינה בבכי . היא הרגישה, כפי שסיפרה מאוחר יותר, שבעצם בזבזה את חייה בחיפושים תמידיים . לאחר מכן ביקשה ממנה גליה למנות את הדברים שהם "כן זה" בחייה ודינה מנתה : עיסוקה הנוכחי כמטפלת משפחתית, שמחת החיים שלה, ילדיה ונכדיה ובעלה ( אותו בעל מאז נעוריה ) . הוריה של דינה ניצלו במהלך השואה מפני שברחו מפולין לרוסיה . לאחר שעלו ארצה הם המשיכו לעשות שינויים רבים ובעצם פיתחו מערכת שורשים שטוחה שאותה הנחילו מבלי דעת לדינה . דינה העידה על עצמה שגם היא בעצם התחמקה כל חייה מהעיסוקים שבהם בחרה, מהבעל שלה ומחברויות עמוקות . היא הוסיפה תוך כדי השיחה שגם בנה הבכור אינו מרוצה מהעיסוק שלו אף על פי שהוא עובד תמיד בחברות בעלות שם ובתנאים מצוינים . היא ציינה בחשש מסוים שנדמה לה שגם הנכד, בנו של אותו בן, ירש את הדפוס הזה ומתנהל לפיו . דפוס נוסף שדינה מבינה כיום שהוא מנהל אותה הוא קיום קשרים עמוקים ומשמעותיים עם אנשים מעטים בלבד וכן ניתוק חד ומוחלט מאנשים : "כשמשהו נגמר אני מוחקת ועוברת הלאה" . דינה חיה לפי דפוס השורשים השטוחים את מרבית חייה מבלי שתבין כי חוסר הסיפוק המתמיד שלה מעיסוקיה ומאנשים בסביבתה נעוץ בדפוס לא מודע שאותו ירשה מהוריה, ניצולי השואה . כדי לאפשר לדינה להתנתק מדפוס השורשים השטוחים ביקשה ממנה גליה לעמוד ליד החלון, להביט החוצה ולתאר מה היא רואה . דינה סיפרה שהיא רואה את העיר תל-אביב על שלל אורותיה . גליה שאלה אותה : "האם את רואה שם בחוץ שואה ? " השאלה
|
|