|
|
עמוד:14
משה שוקד 14 ממחקריי בשנים האחרונות המעידות על השינויים שעברתי אני עצמי . ואולי, כפי שרמזתי קודם, היה זה מתוך רצון להינתק מראשית הדרך המקצועית שקשרה אותי בעבותות אל "החוויה הסוציולוגית הישראלית" של מיזוג גלויות ובניין אומה . בדיעבד, קובץ זה הוא מעין המשך לספר קודם שהופיע תחת הכותרת מסע ישראלי ) 2002 ( , אבל נבדל ממנו בכך ש"מסע ישראלי א" היה פרי משנה סדורה שהציגה תיאור כרונולוגי של מהלך חיים של מי שגדל בדרום תל – אביב והיה חבר בדור "הצברים" שהתבגר לאחר הקמת המדינה בתקופת העלייה ההמונית, חזה במהפכים הפוליטיים ובתקוות השלום שהתבדו, והשתתף בהתרחבות המערך האוניברסיטאי אשר פרץ את מונופול האוניברסיטה העברית בירושלים . ספר זה, לעומתו, אין בו כלל ממד כרונולוגי אישי, אלא הוא משקף סוגיות ייחודיות, חברתיות ומקצועיות, הקשורות זו לזו בשאלות מפתח של תצפית ופרשנות המאפיינות את המתודה האנתרופולוגית . קראתי לספר זה "מסע אנתרופולוגי" מכיוון שהוא מדגים ברוב חלקיו קטעים מדרך מקצועית שהייתי שותף לחבורה המייסדת שלה באוניברסיטאות בארץ . ואולם, אני רואה את עצמי כיום עד לתהליך של טשטוש גבולות ומחיקת תווי האופי הייחודיים של הדיסציפלינה האנתרופולוגית . תצפית זו מעוררת בי את התחושה שאולי אני נושא תסמונת של "האנתרופולוג האחרון" בדומה למהפכות אחרות שהצלחתן השאירה את מחולליהן מוזרים וזנוחים במרתף ההיסטוריה . האנתרופולוגיה, שהייתה עד ראשית שנות ה – 70 מילה זרה באקדמיה הישראלית, הפכה כיום למושג זהות המושאל לאין סוף של מדענים וכותבים למיניהם . חוקרי חברה לגווניהם, פילוסופים, סופרים, עיתונאים, תיירים והרפתקנים מציגים תיאורים ופרשנויות הזוכים להיקרא על ידם או על ידי אחרים "אנתרופולוגיים" . אפילו באכסניה האקדמית שלי באוניברסיטת תל – אביב, "הסדנה
|
|