אל גגות שָאהגָ'הָנְבָּאד: ארכיטקטורה כמפתח לעיר הגדולה

עמוד:12

12 את האפלה . אל מול האש והעשן, צללי האדם המהבהבים והדרכים הבוציות המבוקעות, דרכים לא-דרכים שבהן דידיתי, עלה בתודעתי, חי ויוקד, דימוי הגיהנום . שערי הגיהנום נפתחו לרווחה בפניי בלילה הזה, אם כי הגיהנום הגדול מכל היה סוגיית המרחב האישי . כל שרציתי היה ללכת כתיירת כפי שהורגלתי לתייר במערב : רואה ואינה נראית . מרחפת אך לא נוגעת . מוגנת באמצעות המסך הפריבילגי של הזרות . משאלה זו, מתברר, היא הדבר האחרון שהעיר הזו התכוונה או ידעה לאפשר . הייתי חייבת להשתנות ומיד . תחילה למדתי להינעל : ללכת במבט מטושטש, לכאורה פונֶה פנימה, מקים קיר בלתי נראה ביני ובין החוץ, ואני בוהה קלושות בפרגמנטים מן הרחוב ולעולם לא יוצרת קשר עין, במיוחד לא עם הגברים שבמרחב הציבורי . עשור רדף עשור וגם זה התייתר, עם היכרותי ההולכת ומתהדקת עם קודים חברתיים ותרבותיים, ואולי גם עם השינויים שעברו על הודו במהלך העשורים . למדתי להתבונן, להשיב מבט, לעתים להפתיע במתכוון עם מלה או חיוך . להשאיר את הפחד, ובמובנים מסוימים גם חלקים מן הזרות, מאחוריי . הספר הזה הוא פרי של אהבה לעיר שהכריחה אותי לחרוג מעצמי . הוא ניסיון לספר משהו ממנה דרך פרספקטיבה אישית ועכשווית, ובה בעת לפענח משהו באינסוף ההוויות ההיסטוריות הגועשות בה . איך מפענחים עיר ענק, בת למעלה מעשרים מיליון נפש, שבה היסטוריות שונות, חלקן עוינות ויריבות, חלקן מוכחשות, מבעבעות מתחת לפני השטח, כבות וניצתות, ואחרות נבנות מעליהן, מתערבלות יחד בהווה מסוכסך ?

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר