|
|
עמוד:12
12 דיוקן של פרשן – ר׳ אברהם אבן עזרא את התרבות השלטת, ועמדתם כלפיה הייתה ביסודה ת ח ר ו תי ת . לאמור : לא זו בלבד שבתחום הרוח אין אנו נופלים מן השליטים, אלא אף נועדנו לעלות עליהם . הלשון הערבית היא אכן שפה עשירה ומפותחת מאין כמוה, אך העברית לבדה היא לשון הקודש ; השירה הערבית היא אכן מרוממת מכל השירות, אך השירה העברית לבדה היא שירת האל ; התיאולוגיה המוסלמית אכן התאימה את חכמת יוון לרציונליזם מונותיאיסטי צרוף, אך בתורת ישראל לבדה חרותה האמת . מן הרציונליזם הרדיקלי, שבו דגל ראב״ע בכל מאודו, מתבקש שאמת התורה היא כל כולה תבונית, רוצה לומר : הגיונית, עקבית ובעיקר חכמה ( תואמת לחלוטין את ממצאי החקירה האנושית ) . על הנחיצות הגמורה של החכמה הוא עומד בפירושו הארוך לשמ׳ י״ח, ,2 שבו הוא מתאם בין הסגולות של השופטים המנויות על ידי יתרו בפסוק הזה לבין אלו שמשה חוזר ומאזכר בדב׳ א׳, 3 : ״ואמר ( יתרו ) ׳יראי אלהים׳ – שאין להם יראה מאדם, רק מהשם לבדו . וכנגדם אמר משה : ׳חכמים ונבונים׳, כ י ל א י תכ ן ל ה י ות י ר א ה ש ם כ רא ו י ר ק מי ש ה ו א ח כ ם״ . מאחר שיראת השם היא בלתי אפשרית ללא החכמה, יכול היה משה להמיר את המילות של יתרו במילים נרדפות, ולומר ״חכמים ונבונים״ במקום ״יראי אלהים״ ! וזאת אף על פי שברור לכל מי שמכיר בני אדם, שלא כל חכם הוא אכן ירא שמים, כפי שהוא מסביר בהמשך דבריו שם ( בפירוש לפס׳ 25 ) : ויבחר . אנשי חיל מכל ישראל – שהיה דבר ברור [ גבורתם ניכרת לעיני כל ] , ולא הזכיר ׳יראי אלהים׳ [ כפי שאמר יתרו בפס׳ 2 ] כי הוא לבדו [ הקב״ה ] ידע לבב האדם ( על פי שמ״א ט״ז, 7 ) . ומשה אמר, כי בחר ״אנשים חכמים״ ( דב׳ א׳, 3 ) , כי יוכל לדעת זה, רק [ א ב ל ] י ש ח כ ם שא י נ נו יר א ש מ י ם . משה היה מנוע מלמלא את עצת יתרו במלואה, משום שנפש הזולת נסתרת מעיניו כמו מעיני כל בני-תמותה ( כפי שהבהיר ה׳ לשמואל במעמד המשיחה החשאית של דויד למלוכה ) . קוצר-הראייה האנושי הזה מוחרף על ידי חוסר הסימטריה שבין הכרחיות החכמה ליראת השמים, לבין חוסר ההכרחיות של יראת השמים לחכמה . החכמה לבדה מאפשרת לחכם לגבור על פחדיו, משום שהיא מכניסה אותם למערכת המקפת של יחסי הכוחות האמיתיים . לעומת זאת אין החכמה יכולה להביא את החכם לידי יראת אלוהים, ככל הנראה משום שצריך להגיע אליה בנתיב נפרד ( רגשי ) . ואכן על יתרונה של העברית כותב אבן עזרא : ״וזה לאות ולמופת כי לשון הקדש הוא העיקר והיא הקדמונית, ואלה שתי הלשונות [ ארמית וערבית ] מוּצָאות ממנה״ ( שפה ברורה , כ״ג, ע״א ; עמ׳ * 2 ) . ועל יתרונם של מזמורי תהלים : ״ושירי ישראל לבדם – להורות להם, שהוא אלהיהם לבדו . והנה שָׁר שירי השם הוא אדוננו דוד, וזה הספר נקרא על שמו״ ( הקדמת הפירוש הראשון לתהלים, מקראות גדולות הכתר , עמ׳ ל״ג ) . ועל אמיתות התורה : ״מה יקרה תורת אלהינו, ומה נאמנו עדותיו, ומה נמלצו אמרותיו״ ( יסוד מורא , י׳, א׳ ; עמ׳ 76 ) .
|
|