|
|
עמוד:13
13 מבוא לגן עדן בתי אבות בהסמכת משרד העבודה והרווחה . התלהבתי מהיזמים, שהשקיעו רבות בבניין שהוקם והקפידו על עיצובו המרשים - פנינה ארכיטקטונית יוצאת דופן, שאפשרה למי שהתעניין במקום להרגיש שהוא אכן הגיע לסוג של גן עדן . לאחר שפרשתי מתחום הניהול עברתי ללמד באקדמיה, שבה אני פוגשת מדי יום ביומו סטודנטים צעירים הנחשפים בראשונה לנושא הזיקנה במסגרת לימודית . רבים מהם נרתעים מהנושא, אבל רובם מלאי סקרנות . נדמה לי כי מפרספקטיבת הזמן שחלף מאז מעורבותי הגדולה במשך עשר שנים בעשייה היום יומית ב"אואזיס", וממגעי התדיר כיום עם הדור הצעיר, יש לי הן הזכות והן החובה לכתוב את הספר הזה, הבא לקרוא תיגר על תפיסת המגורים הזאת . השנים הרבות שהייתי קשורה בהן לייזום הפרויקט, ומעורבותי האישית בחייהם של אנשי המקום תוך כדי ניהולו השוטף של הארגון - כל אלה הוכיחו לי ברבות הימים שאמונה, רצון טוב וכסף רב, אין בהם די בשביל לייצר קסמים, למרות הבנתי שמקומות כאלה עונים על צרכים מרכזיים וחשובים של בני אדם מסוימים, בעיקר בזקנתם המאוחרת . תמיד אוקיר ולא אפסיק להתפעל מחוסנם הנפשי של אנשי הצוות, ממסירותם ומנכונותם להמשיך ולמלא את תפקידם הקשה והמתיש במסגרות האלה . אני כותבת על מקום מסוים, על "אואזיס", אך מטרתי לבחון ולבקר באמצעותו תופעה חברתית כללית, גם אם זו אינה רווחת ; שכן רק כ – % 7 מכלל הזקנים בישראל גרים כיום במקומות האלה, הקרויים לעתים "בית" והנראים לעתים לצופה מהצד כ"פנימייה", ואפילו כבית מלון . כדי להבהיר את נקודת המוצא של הדיון, וגם את גישתי לעניין, חשוב להקדים ולומר : "הדיור המוגן" נתפס בחברה בת זמננו, חברה "פוסטמודרנית" בלשון סוציולוגית ( חזן, 1997 ; חזן, 2010 ; רם, 2006 ; לומסקי – פדר ורפופורט 2010 ) , כדפוס צריכה של זקנים .
|
|