1 מבוא: לעשות חיילים

עמוד:12

12 טלי זילברשטיין זרמים תרבותיים שונים, תוך כדי ניסיון קדחתני לעצב מהן תרבות אחת, ומצד שני זו חברה מסוכסכת אשר חיה תוך כדי מאבקים רעיוניים פנימיים בלתי פוסקים, התמודדות עם איומים חיצוניים וחוסר ודאות קיומי . המתח הנובע מהניסיון לגבש זהות מובחנת במציאות כאוטית משפיע עמוקות על השדה האמנותי . החיפוש וההתלבטות ביחס לדרכי עיצובה של הדמות הדרמטית מתרחשים במקרה זה במקביל וכחלק מחיפוש והתלבטות של תרבות וחברה, אשר נמצאות בתהליך התהוות ודמותן שלהן עדיין אינה ברורה . בחירתי התסריטאית והמחקרית לעסוק בדמויות חיילים מאפשרת לבחון את תוצריה הדרמטיים הבולטים ביותר של מציאות זו, שבה הגיוס לצבא הוא חובה מקודשת . מבחינת היחיד, השירות הצבאי הוא חוויה מכוננת בגיל המעבר מהתבגרות לבגרות, ורכישת הזהות הצבאית היא חלק משמעותי בבניית הזהות האישית . מבחינה חברתית, כפי שטוענים דן הורוביץ ומשה ליסק, "ישראל היא הדוגמה המובהקת ביותר המתקרבת לדגם של 'עם חמוש' [ . . . ] 3 שני המושגים המודגשים או בגרסתו הישראלית 'עם במדים'" . לעיל הם דימויים שאולים מדמות היחיד : היחיד מתחמש, היחיד לובש מדים . כך, מחד גיסא, זהות היחיד שואבת מהחוויה הצבאית, המהווה נדבך מרכזי בהבנייתו החברתית הכוללת ; ומאידך גיסא, החברה מתגלמת בצבא, והצבא בחייל הבודד . דמותו בתיאטרון ובקולנוע היא הביטוי הדרמטי לתפיסה מורכבת זו . הדיון בנוכחות דמות דרמטית ברפרטואר מקומי מתקיים בשלושה מעגלים : ראשית יש לבדוק את מינון יצירות המקור בכלל העשייה . בנקודה זו קיים הבדל מראש בין תיאטרון לקולנוע : סרטים מקומיים הם תמיד "מקוריים", בעוד שהצגות תיאטרון מבוססות על מחזות מקור לצד מחזות מיובאים, מתורגמים . שנית, 3 . דן הורוביץ ומשה ליסק, מצוקות באוטופיה : ישראל - חברה בעומס יתר , עם עובד, תל אביב, ,1990 עמ' ,249 252 .

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר