|
|
עמוד:14
שי רודין 14 חברתה . יצירות אחרות התמקדו בתיאור מציאות חייה של אישה החווה אלימות בביתה, וכמו בוחבוט, נשארת במקומה . יוצריהן ניסו לשרטט את מהלך חייה של האישה הנתונה לאלימות בדרך המסבירה מדוע נשים שחוות אלימות בביתן אינן יכולות "לקום וללכת" כמצופה מהן . לקבוצה זו שייכים הרומנים המינה ליזה של אורלי קסטל-בלום ( 1995 ) , המתאר את חייה של אישה מוכה המסוגלת לעזוב את ביתה רק בחלומותיה או בכתיבתה הבדיונית, והסיפור "הירושימה" של סביון ליברכט ( המכונס בקובץ מקום טוב ללילה , 2001 ) אשר מסתיים ברצח האישה שתכננה לעזוב את בן זוגה . יצירות אלו מתכתבות בעקיפין עם הדיון הציבורי בעקבות פסק הדין הראשוני והלא אוהד של בית הדין המחוזי בפרשת בוחבוט, פסק דין שעורר דיון ציבורי על אודות מעמדן של נשים בישראל, לנוכח חוסר ההבנה שהציג כלפי נשים שחוו התעללות מצדו של בן זוגן : אין להתעלם מכך שהנאשמת יכלה, או לפחות יכלה לנסות לשים קץ לסבלותיה אילו הייתה פועלת בדרכים נאותות ומקובלות, כמו דיווח למשטרת ישראל, או אפילו שיתוף רשויות משרד הרווחה וקבלת סיוע במקלט לנשים מוכות . בדרך זו אפשר וניתן היה למנוע את התעללות המנוח בנאשמת ( תיק פלילי 94 / 29 ) . מלבד הייצוגים של אלימות המתקיימת בספרה הפרטית, התבססות השיח הפמיניסטי בישראל הולידה עיסוק באלימות בספרה הציבורית . אורלי קסטל- בלום מתארת ברומן היכן אני נמצאת ( 1990 ) את גורלה של גרושה הנאלצת לעסוק בזנות, רונית מטלון מתארת בנובלה "גלו את פניה" ( 2006 ) אונס קבוצתי, ואילו סביון ליברכט מתארת בסיפורה "ד . אמסלם" ( 2007 ) התעללות מינית בתלמידות . סופרות שונות המתארות אלימות נגד נשים חותרות תחת אופן הייצוג הריאליסטי-הליניארי ונעזרות בפואטיקות משתנות בשביל לייצג את האלימות המופנית נגד נשים . הן משתמשות בכלים פואטיים המאפשרים להן להשמיע את הקול הנשי האוטונומי לא באמצעות פרוצדורות הגמוניות המאפיינות את בתי המשפט ואת השיח העיתונאי . הייצוג החתרני הזה כולל בין היתר פנייה לסגנון גרוטסקי, סימבוליסטי, אימוץ הכללים של סוגת סיפורת הווידוי, הצגה סוריאליסטית של האירועים ופנייה לליריקה, או לייצוג זרם תודעתה של הדמות .
|
|