|
|
עמוד:13
13 תיאולוגיה ביקורתית האחר שלו / שבו, של אלוהים, כמו גם השתהות הקוראת בקריאה, בכתיבה, הן הליכה בעקבות האיווי והגשמתו הלכה למעשה . הדיאלוג עם צחוק אברהם נמשך ב"אפשרויות אחרות של קריירה דתית : על האברהמים של קפקא" . גם כאן ממשיך בנימיני קו של מסורתיות המבקש להיחלץ מן החרדה החרדית מפני האל הנורא, ה"סופר-אגואיסטי", ומפני מופעיו הפרוטסטנטיים חמורי הסבר . במכתבו של קפקא לרופאו, רוברט קלופשטוק, מופיעים אברהמים מבודחים, טרגי-קומיים, אברהמים ברגע ההתעכבות ואולי אף ברגע הכשל . אברהמים של יומיום שנתבעים לעמוד בדרישות המשפחה והבית ודוחקים את האחר האלוהי ואת תביעותיו הצדה בעודם מייצרים אותו כאדון היסטרי, כמורה שאינו שולט בכיתתו, כמנהל שעובדיו ממרים את פיו . זהו האחר עצמו שכושל, שמתמהמה, כפי שמנוסח גם במאמר "על נבראות האל הבורא : פירוש לפסוקים הפותחים את בראשית" . כאן, שוב מתוך המשך ל צחוק אברהם , אלוהים הוא אפוסטריורי, ערבות שנבראת מתוך התקווה והרצון הראשוניים של הסובייקט ( המקראי והקורא-כותב ) שמאמציו ותוכניותיו היומיומיים יישאו פרי, מתוך חבלי הכישלון וזעת האפיים והבתים הרעועים . גם בפסוקים הפותחים את ספר בראשית שאותם מפרש בנימיני בהמשך מאמר זה, אלוהים נברא מתוך המילה שקדמה לו, אולי כמו שהסובייקט הוא אפקט של המסמנים ולא להיפך . עולה לאור זאת שאלה שיש להפנות למחבר : האם אין בכך גלישה אל אלוהים הנוצרי, אלוהים שהוא סובייקט שסוע ? והאם השפעתו של לאקאן לא גוזרת מלכתחילה היצמדות לפרשנות קתולית-יהודית שכזו ? אלוהים בכל אופן יורד מרום מעמדו, ובדומה לאדון דמוקרטי, לא עוד מזוהה עם החוק, אלא עושה-איתו . אלוהים עושה עם המילה, מעשה הכרוך בחילוץ מהותה היסודית שהיא ההבדלה . המילה כשלעצמה היא הבדל טהור, ובאקט כמעט מימטי, מטונימי, אלוהים מחלץ את עצמו כהבדל, עם המילה ( או עם ה"אנרגיה" שלה ) ועם העולם וכל אשר בו מן התוהו .
|
|