דברי מבוא השתהות בתיאולוגי

עמוד:12

12 יצחק בנימיני ההשתהות מבקשת להרחיק לכת אל מעבר לזמן ולמרחב לעבר המקור המיתי-מטפיזי של "הדיבור המחוק" ( "אנוכתב״ ) שמשתחזר ומעובד, בעודו אובד, בכתב הרושם את הקורא ואת הכותב, בכתב כרישום בבשר הנפש . זהו כתב של כל טקסט באשר הוא, כאשר כל טקסט הוא ביסודו טקסט תיאולוגי, קרי טקסט המערב קריאה של האחר לסובייקט, קריאה לסובייקטיבציה, לכינון הסובייקט . הקריאה היסודית "לך-לך", קריאה של הסובייקט ואליו, המשחזרת ומאבדת קריאה-דיבור הממוענת לסובייקט, מאיצה בסובייקט להגשים את איוויו-ייעודו, מאיצה תוך כדי התעכבות והליכה בעקבות : התעכבות על רגע הכינון והליכה בעקבות תהום הקדם- סובייקט והקדם-יהודי שלפני הכינון . התעכבות והשתהות וסטייה הבוגדות באיווי, מעכבות את הגשמתו, משתהות בדרך . אולם לא בהכרח . ב צחוק אברהם זו ההטעיה-התעיה של אלוהים להרחיק את אברהם מבית אביו הפותרת את חטא נישואיו לשרה בת אביו, ותוך כדי כך מייסדת את אברהם כאב ראשון . כלומר ההתעיה מכוונת את ההיענות של הסובייקט אברהם לממש את איוויו . ב"אנוכתב" הקריאה של הטקסט המקראי - הקריאה של הקוראת בטקסט והקריאה של הטקסט אל הקוראת - מציבה את הסובייקט הן כנמענת של הטקסט והן כמי שמחברת אותו מחדש . ה"לך לך" או ה"לכי לך" לא רק ממוענים לקורא או לקוראת, אלא גם מיוסדים על ידם . כלומר אם ב צחוק אברהם מזימותיהם של אברהם ושל אלוהים מרמזות לדבריו הידועים של לאקאן, "הדבר היחיד שבו אנו אשמים הוא וויתור על האיווי", הרי שב"אנוכתב" מודגש רעיון זה של לאקאן שבעתיים : ביחס לאיווי שלנו אנו נושאים באחריות ; אנו נושאים באחריות ביחס לטקסט שאותו אנו קוראים-כותבים, גם אם וכאשר המילה חומקת מאיתנו וכותבת אותנו ; אנו נושאים באחריות לפירושה של מילה זו, שכמוהו ככתיבתה ( מחדש ) ולדעת-עשות הסינגולרית שלנו איתה . אפשר לומר מכאן שההשתהות, ההתפתלות הערמומית של אברהם ושל

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר