|
|
עמוד:10
10 יצחק בנימיני גדולים שישתהו, יבקרו ולעתים גם ישתאו לנוכח מעשי ההשתהות המתקיימים במאמרים המכונסים בספר . במאמר המבוא הפותח את הספר, מאמר שפורסם בכתב העת טבור ב- 2012 בעקבות כנס שהתקיים באוניברסיטת תל אביב סביב המושג "תיאולוגיה ביקורתית", עורכים בנימיני ויותם חותם בחינה מושגית של צירוף זה ומפרקים אותו לגורמיו כדי לעמוד על הממד הביקורי, על הממד הביקורתי-קריטי ועל הממדים הלוגי, האמוני, הפוליטי וההגותי המתקיימים בצירוף זה, ממדים המתמזגים זה עם זה תוך כדי שמירה על הבדל מינימלי דרך המילית "של" : "המילית של״, הם כותבים, משמשת "כהפניה כפולה ( ביקורת על התיאולוגיה שנעשית על ידי התיאולוגיה עצמה ובמובן הזה היא בתוך כך 'משתהה' וכך 'משהה את עצמה' ) " . ההשתהות שמתקיימת לאורך המאמרים השונים מבקשת לעתים לברר ולרדת לחקרם של סוגיות, מושגים ורעיונות שנחקרו בחלקם, ובתוך כך לעורר אותם מחדש ולהמריצם : "להשהות", כותב בנימיני, "הוא תרגום מסוים ל- aufheben ההגליאני שמכיל גם את המשמעות של הקפצת תאוצה הלאה" ( "המקף המחבר ומעבר לו" ) . כך משתהה המחבר בדיונו של ליוטר על המקף המחבר את היהדות עם הנצרות, אך מתעכב על דיון זה כדי להמריצו הלאה : האם ניתן לחשוב על היהודי לא רק כאובייקט של המחשבה הנוצרית- מערבית, אלא גם כמעין "אובייקט-סיבה" שמניע את השיח ; כעל סיבה, מסובב ומעצב של השיח היהודו-נוצרי גם יחד ? זו השתהות המכילה גם ביקור וגם ביקורת : ביקורת על המקום ( הנוצרי ) שממנו ליוטר כותב, אך גם ביקור מכניס-אורחים המפרש את המקף של ליוטר כקו המפריד, מנקודת מבט יהודית, את היהדות מן הנצרות ומעניק ליהדות מקום מחודש בשיח, כזה שאיננו ( רק ) כבול לנצרות . הניסיון לחשוב אחרת את המקף העוקד-קושר בין יהדות לנצרות ולחשוב מחדש על ייחודה של היהדות קשור לניסיון להשתחרר, ולו במעט, מרעיון העקדה וההקרבה כרעיון מרכזי ומכונן ביהדות .
|
|