|
|
עמוד:14
14 | שנות לימוד | גיש עמית העיניים שלה בהירות ורכות מאוד : זו העיר הכי יפה בעולם . בקיץ הייתי שטה באגם עם אימי, בין חבצלות מים ורודות וצהובות . בבית הקפה אנחנו שותים מיץ תפוזים . רוחיה אומרת : כשחצינו את המדבר והתקרבנו לגבול, הבדואים אמרו לנו להוריד את הנעליים ולרוץ הכי מהר שאנחנו יכולים כדי שהחיילים לא יירו בנו . אני ואחי הקטן התחלנו לרוץ . הוא החזיק לי חזק את היד, וככה עברנו את הגדר . היה חם כל כך שהחול רתח לנו מתחת לרגליים, בער מתחת לעור, ובמשך חודש לא הצלחתי ללכת . לא יכולתי לדרוך על הרגל . כפות הרגליים שלי התנפחו מרוב פצעים ומוגלה . חלפו שלושה שבועות, אולי חודש, מאז כתבתי בפעם האחרונה . בפשטות, איני מוצא לכך זמן . מועצה פדגוגית, כיתה ז׳ 3 . בזה אחר זה המורים מספרים עד כמה קשה להם : אי אפשר להיכנס לכיתה . הילדים לא לומדים . הם מפריעים כל הזמן, מחצית השיעור חולפת בניסיון לקרוא את השמות . המחנכת מנסה לשווא לדבר טובות על הילדים . מנהלת התיכון : לא יכול להיות שאני לא יודעת על כך . תביאו את הילדים אליי, נקרא להורים שלהם לשיחה . אם יהיה צורך נערב את מנהל בית הספר . בימים הבאים העונשים מוחמרים ; אימהות מוזמנות לפגישות, תלמידים מושעים מבית הספר . עודד וקן מתחילים לפקוד את חדרי . בהפסקות, ולעיתים בתחילת השיעור, הם באים לחדר, מתיישבים . מאחר שאין לי זמן, ומפני שהם נבוכים מאוד, אנחנו מדברים מעט . אני שואל אותם מה הם אוהבים לעשות . הם עונים, כמעט יחד : כדורסל . כעבור כמה ימים, עוד לפני הצלצול הראשון, עודד וקן מגיעים נרגשים לחדרי : היום, נכון ? כן, אני אומר . היום . דקות אחדות לפני הפגישה – מוקדם יותר בבוקר ביקשתי כדורסל מהמורה לספורט – אני ניגש לעדכן את מנהלת התיכון . היא אומרת : זה לא התפקיד שלך, אין לך זמן . אנחנו טובעים במשימות . בשבועות הבאים המחנכת של כיתה ז׳ 3 נעדרת לעיתים קרובות . כשאני מתקשר אליה בפעם הראשונה, היא אומרת שהיא חולה . כעבור שבועיים היא מספרת שהתמוטטה, שאינה יודעת אם תוכל להמשיך בעבודתה .
|
|