|
|
עמוד:12
12 | שנות לימוד | גיש עמית התחושה החריפה ביותר : אני, ששנים רבות עמדתי לצד הילדים, הצטרפתי לשורות הסוהרים . החצר הפנימית, כמה דקות לאחר סיום ההפסקה . אני רואה את השומר, כמעט שני מטר גובהו, ולידו כמה ילדים . השומר קורא לי . כשאני מתקרב הוא צועק, נסער : אתה לא יודע מה עודד עשה, איך הוא דיבר אליי, איך הוא איים עליי, אתה חייב לטפל בו, מה פתאום הוא מאיים עליי ? עודד יושב על הספסל . כל השבוע האחרון אני שומע עליו : עודד התחצף, עודד קילל, עודד הרביץ, עודד בלתי נסבל, חייבים לעשות משהו בקשר לעודד . כעת הוא יושב על הספסל . הוא אומר בכעס, בנפנוף ידיים : לא איימתי עליו, מה הוא רוצה מהחיים שלי ? ואז הוא מתחיל לבכות . תחילה בשקט, ואחר כך יותר ויותר חזק . כעת הוא ממש מייבב . בערב אני מודיע על מחלה, לא אוכל להגיע למוחרת לבית הספר . בבוקר, אחרי לילה בלי שינה, אני עוצר בדרך בים, ואחר כך נוסע באופניים עד לבית של מיקי חברתי . היא שואלת אם להכין קפה . אני אומר שלא . אני פוסע בחדר זמן ממושך . אנחנו מתחבקים בעמידה . אני בוכה . היא הולכת לאוניברסיטה, ואני לבית קפה . מבעד לחלון בית הקפה אני רואה את אורי, בנה בן התשע של מיקי, ואת אימה . הם נראים נוקשים ומתוחים, ואורי הולך בצעדים נחושים, כמי שרוצה כבר להגיע . הוא לובש חולצת בית ספר ירוקה . בכיתה אני מבין שהתלמידים אינם מפחידים אותי עוד . לא עוד מסה אמורפית, ישות חסרת שם העלולה להגיח בכל רגע ממחבואה כדי לנסות להכריע אותי . אני מביט בהם בסבלנות, בחיבה . שיעור ספרות, כיתה ח׳ . גם כאן אנחנו קוראים את השיר לכל איש יש שם . אני אומר להם : פעם הכרתי אדם שלא רצה שיהיה לו שם . הם מביטים בי בפליאה . מיקל : אז איך הוא רצה שיקראו לו ? אני שואל אותם מדוע אדם עשוי לוותר על שמו . רואן : אולי הוא לא אהב את השם שלו . אריאלה : אולי השם שלו היה מוזר . איך קראו לו ? מוניקה : אולי הוא הרגיש שהשם
|
|