|
|
עמוד:13
13 נושא השינוי מכנים היום עיתונאים ופוליטיקאים ) המתמודדים עם עמימות המילים, פילוסופים מתמודדים דווקא עם עמימות הדברים . באדיו מסכים עם המסורת העתיקה שלפיה ניתן לבנות, להרכיב ולחבר, למרות הרלטיביזם והספקנות, שיח רציונלי ואמיתי על היקום ועל התנאים של המצב האנושי . "האמת קיימת ! " הוא מכריז, ופילוסופיה היא הביטוי של התקיימותה . מלבד לחזונה הכללי, כל עבודתו של באדיו נתמכת באמצעות המתמטיקה והלוגיקה . מחקרן הוא הבסיס המוצק והכן להתמודדות עם בעיותיה הנצחיות של הפילוסופיה . מאפיין זה של הגותו עולה בקנה אחד עם מאפיין אחר : הדיאלקטיקה . נאמנותו לדיאלקטיקה מעידה על הכרה במחשבה ששלילה היא בלתי נפרדת ממנה, אם ברצונה לתפוס את ממשות הדברים . קטגוריה זו תואמת את מונח ה"חריגה" אצל באדיו, כלומר ישנו דבר שחומק או חורג ממתמטיקה ומלוגיקה, ושאינו מאפשר דיקטטורה של הצורה . נהפוך הוא : בעוד שצורה - חשיבה פורמלית של מתמטיקה ולוגיקה - מבטאת את סדר הדברים, בני אדם חושבים מסוגלים לייצר חריגה חלקית באמצעות התעלות אל סדר אחר יוצא דופן . כך האנושות והאירוע תואמים : הישות המתמטית והלוגית רוקמת יחסים דיאלקטיים עם האירוע ( כשקורה 8 משהו ) בתור חריגה אנושית, ולפיכך קיימים ישות ואירוע . אך מהי הישות ? זהו "הגביע הקדוש" של הפילוסופיה . 8 . באדיו מצטרף כאן למסורת של מחברי ספרים בעלי הכותרת "ישות X-ו " . אצל היידגר זה היה ישות וזמן ( 1927 , Sein und Zeit ) , ואצל סארטר זה היה ישות ואין ( 1943 L'Être et le Néant, ) . עם זאת, יש להדגיש שמלבד המעבר מזמניות למרחביות, אצל באדיו ו' החיבור מציינת קטגוריה פילוסופית שונה . שלא כעמדה האידיאליסטית של קודמיו, שלפיה ו' מחברת בין קצוות מנוגדים, בהעמדה הדיאלקטית-מטריאליסטית של באדיו הקצה השני מסמן את אמצעי הקיום המוחשי של הראשון . כך הוא מראה שהאירוע לא מנוגד לישות, אלא הוא תנאי קיומה והשתנותה : האירוע מייצר רצף זמני ( טמפורלי ) כרציפות הפעולה הנאמנה לאירוע . פעילות זו, אישית וקולקטיבית, מסדרת את המרחב והופכת את הארעי לקבוע,
|
|