|
|
עמוד:10
10 אלינור כרמי הארגונית" שמסייעת לז'אנר הרוק לקבל בולטות ועליונות אמנותית בשדה התרבותי ( כגון מדיה, הענקת פרסים מטעם המדינה, הענקת הטבות מאמ"י וכו' ) . רגב דיבר על הבדלי הנראות במדיה לעומת המוזיקה המזרחית . טענתי היא שאותה גישה בדיוק ננקטת כבר כמעט שלושה עשורים גם ביחס למוזיקת הטראנס, ככל הנראה מכיוון שטרם גילו את הפוטנציאל הכלכלי הרב הטמון בה . רגב הציג את תעשיית המוזיקה כשדה ארגוני מורכב המכיל מקצועות רבים, כמו למשל שדרני רדיו וטלוויזיה, עיתונאי מוזיקה, צלמים, אמרגנים וכו' . אותה קבוצה, לטענתו, יצרה אליטה תרבותית שביססה ושימרה את תפיסת עולמה והעלתה את אסתטיקת הרוק / פופ למשכן האלים, או כפי שרגב מנסח זאת : "כדי לזכות בנוכחות ציבורית, בולטות תרבותית ואף יוקרה אמנותית, רצוי מאוד לתפקד בתוך מערך המושגים ותפיסת העולם של הפופ / רוק" ( שם : 121 ) . במאמרו מתאר רגב את התעשייה המוזיקלית בישראל בדיוק רב . הוא מדגיש את הדומיננטיות של הנרטיב התרבותי – מוזיקלי של תרבות הרוק / פופ ואומר שהבקיאות והמומחיות ב"הון התרבותי" הזה מהוות תנאי קבלה לארגונים תקשורתיים למיניהם . לא במקרה נדמה כאילו אנשים אלה משוכפלים בשלל מוקדי הכוח של ייצור התוכן של התרבות הפופולרית, מייצרים שם תכנים ממוחזרים ועייפים שאינם משקפים גיוון בסיסי של תעשיית המוזיקה המרובדת הישראלית . אותה "רהיטות" שהתכוון אליה רגב באה לידי ביטוי ב"ברנז'ה" התל אביבית, חברה סגורה הדואגת למטרותיה ומקדמת רק את החברים בה, לא בהכרח על פי אמות מידה מקצועיות . "המומחים" הללו, בעלי טעמים משותפים, נמצאים במקומות מפתח במדיה הישראלית ותמיד שומרים אמונים לערכים האסתטיים הרוקיסטיים . רגב מסביר שלעומת הרהיטות הארגונית שאפיינה את האליטה של תרבות הרוק / פופ, לקתה המוזיקה המזרחית, דאז, במעין עילגות וחוסר התאמה לפרקטיקות הנדרשות . במילים אחרות, הסטנדרטים האסתטיים של המוזיקה
|
|