|
|
עמוד:9
9 טראנסמישן הממסד המוזיקלי בישראל לעגו לה, וכך גם האליטה של תרבות המועדונים התל אביבית שראתה בה מוזיקה בלתי מתוחכמת, נחותה ובזויה . הם שייכו אותה לקבוצות אוכלוסייה עברייניות ( כינו אותה "מוזיקה של ערסים" ) וכמעט העלימו אותה מהנוף התרבותי . מוזיקת הטראנס מעולם לא הופיעה במצעדים למיניהם, ברשימות הנוסטלגיות, בהמלצות השבועיות או בשאר הכתבות המופיעות בקביעות ובמחזוריות במדורי התרבות במדיה הישראלית . אבל למרות היחס המתנשא כלפיה היא תפסה מקום מרכזי בבילוי הצעירים במסיבות סופי השבוע ואף הפכה לענף הייצוא המוזיקלי מספר אחת בארץ בייצוא אמנים, די ג'יים וחברות תקליטים . גדי טאוב כתב פעם ב הארץ ( 2003 ) : "טראנס זה היעדר עליז של ניסיון להבעה אמנותית של רגש . ריגוש מזוקק, מנותק . מדיטציה פגאנית [ . . . ] משוחרר מרגש . אפילו אם אתם מתאהבים במועדון, לא יהיה לכם 'זוכרת את השיר שלנו ? ' כי מה שיר שלנו ? טרק של אינפקטד מאשרום ? " . טאוב, כמו רבים מבני דורו שכתבו על תרבות הטראנס, פטר בזלזול את הטראנס . הוא נשען על האסתטיקה של תרבות הרוק שאותה ניסח בספרו המרד השפוף ( 1997 ) והפגין התנשאות ובורות ביחס לתרבות שנגעה ללבם של רבים בישראל . טאוב, לצד רבים אחרים שישבו במוקדי הכוח של המדיה הישראלית וכתבו על תרבויות צעירים בישראל, לא הבינו שמוזיקה אלקטרונית ללא מילים יכולה לחדור ולהרטיט את נימי הרגש ולעתים אף להחיות תאים רדומים שלא חשנו בקיומם . הם חשבו, וחלקם עודם חושבים, שמוזיקת הטראנס אינה מוזיקה רצינית . הם נאחזים בקריטריונים מיושנים של הערכת מוזיקה, שלפיהם המילים הן מרכיב בסיסי ומחייב, זמן היצירה תחום ל – 3 - 4 דקות והביצוע נעשה בכלי נגינה קלאסיים . הם לא ראו מעבר לבועה הקטנה שהיו בתוכה, לא הבינו שמדובר בדור זקוף וגאה שהמרד שלו הוא תרבות הטראנס והוא רוקד בקרחנה . מוטי רגב ( 1997 ) הציג כבר את מה שהוא מכנה "הרהיטות
|
|