|
|
עמוד:12
12 ליאת שטייר-לבני בוחנים את הנושא דרך פרספקטיבות הומוריסטיות שהיו בגדר טאבו, משתמשים בשואה ככלי למתיחת ביקורת על תופעות חברתיות – פוליטיות וכלכליות שונות, מרחיבים את גבולות הזיכרון של הטראומה אל מעבר ללקח היהודי – הציוני ומצביעים על השלכות רחבות יותר, אוניברסליות, חברתיות ופוליטיות, של לקחי השואה . בשני העשורים האחרונים נשמעת יותר ויותר ביקורת של חוקרים ואישי ציבור כנגד מגמות אלה . הם טוענים שמדובר ב"זילות השואה", נוזפים ביוצרים העוסקים בכך או נעלבים מהדיון החדש בשואה ויוצאים נגד טקסטים החורגים מהזיכרון הקנוני העוסק 4 אלא שהתייחסות כזו מתעלמת מהמשמעויות בפשעי הנאצים . הבסיסיות של זיכרון קולקטיבי, שהוא תמיד נזיל, דינמי ותלוי 5 נקודת המוצא של ספר בשינויים החלים בחברה ובצרכיה בהווה . זה היא שאין להתייחס בתמיהה לעובדה שזיכרון השואה משתנה . במקום לשלול תהליכים טבעיים, הספר בודק מדוע הם מתחוללים דווקא בעשורים האחרונים, כיצד הם באים לידי ביטוי וכיצד הם מעידים על הצרכים המשתנים של בני הדור השני והשלישי בנוגע לזיכרון השואה . הספר מנתח את ייצוגי השואה בתרבות הפופולרית הישראלית משנות השמונים ואילך . בעזרת סקירה של קולנוע, טלוויזיה, 6 עיתונות, ספרות, שירה צעירה, פייסבוק, בלוגים ותיאטרון פרינג' . הספר מחלק את התרבות הפופולרית העכשווית לשני אגפי זיכרון מרכזיים : האחד מנציח את הטראומה ומספר אותה מחדש, השני מטשטש את הזיכרון ומרחיק אותו . אגף הזיכרון הראשון, שבו חוזרים בני הדור השני והשלישי אל הטראומה של השואה כדי 7 הספר מתמקד באגף השני לספר אותה מחדש, נדון בעבר במחקר . ומעלה את הטענה כי הוא משקף סדרה של מנגנוני הגנה נפשיים של בני הדור השני והשלישי, שגדלו אל תוך זיכרון קולקטיבי שבו השואה אינה רק זיכרון עבר אלא היא מוצגת כחלק מההווה . בני הדור השני והשלישי הכורעים תחת נטל הזיכרון הלאומי מבקשים
|
|