|
|
עמוד:11
11 הַר הַזִּכָּרוֹן יִזְכֹּר בִּמְקוֹמִי או שלמעשה שימוש כזה מהווה שיקוף של תהליכים חברתיים – תרבותיים עמוקים ומחויבי המציאות ? * * * הדיון של התרבות העולמית והישראלית בנאציזם ובשואה אינו דועך ככל שמתרחקים כרונולוגית ממלחמת העולם השנייה, כי אם מתגבר . חילוקי דעות בנוגע לדרך "הנכונה" שבה יש לזכור את השואה בישראל אינם תופעה חדשה . קבוצות שונות ( חילונים ודתיים, ימין ושמאל ) נאבקו ביניהן על הזיכרון כבר מראשית ימי 1 למרות המחלוקות, בעשורים הראשונים לאחר השואההמדינה . התבסס זיכרון קולקטיבי של השואה בתרבות הישראלית, שנשען בעיקר על תכנים אידיאולוגיים – לאומיים – ממסדיים, על הנצחה מלאת פתוס המתמקדת בנושאים הקשורים ישירות לרדיפות 2 ועל לקחים יהודיים וציוניים של השואה . זיכרוןולהשמדה קולקטיבי אינו נשמר כתמונה אחידה במשך הדורות אלא משתנה לאורך ציר הזמן בהתאם לצורכי החברה . בעשורים האחרונים, ההנצחה הרשמית בדמות מוזיאונים, מונומנטים, ימי זיכרון ממסדיים ועוד מבקשת לשקף יותר את הקולות השונים המרכיבים 3 אך עדיין שומרת על אותואת הדיון בשואה בחברה הישראלית, מתווה של זיכרון אפוף אבל ויגון, המתמקד באירועי השואה עצמם ובהשלכותיהם הציוניות והפוליטיות על העבר וההווה של מדינת ישראל . במקביל לזיכרון זה, משנות השמונים של המאה ה – 20 ואילך החל להתרקם זיכרון שונה בתרבות הפופולרית . זהו זיכרון חדש של השואה, שנועד לא רק "לזכור ולא לשכוח", אלא לזכור אחרת, לאתגר את גבולות התפיסה של ייצוג השואה ולחתור תחת מוסכמות חברתיות ומסרים הגמוניים בנושא . יוצרים בני הדור השני והשלישי לשואה מתאימים את זיכרון השואה לעולם שנשען על טכנולוגיה,
|
|