|
|
עמוד:10
10 ליאת שטייר-לבני ככל שסרטוני "היטלר מתרגז" ברשת הלכו והתרבו . לא הבנתי כיצד אני, שחושבת שאסור בשום פנים ואופן לשלב שואה והומור, מוצאת את עצמי צוחקת עד דמעות מהעיבודים השונים של הסצנה המפורסמת מהסרט הנפילה . באותה תקופה הוזמנתי לטקס אלטרנטיבי שנערך ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ב"בית להיות" בחולון . ציפי קיכלר, שעמדה בראש "בית להיות" עד ,2012 ניהלה משנות התשעים ועד לפרישתה טקס שיועד לבני הדור השני והשלישי לשואה, המכונה "ליל שימורים" . אף על פי שהטקס נערך בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לא צייתה קיכלר לנורמות המקובלות, והתעלמה מהכלל הלא – כתוב, השולל שילוב בין הומור לזיכרון השואה . הטקס הכאוטי היה מלא בהומור, ספונטניות ודיאלוגים פרועים ובלתי קונבנציונליים . כשהתבוננתי בנוכחים שצחקו ובכו יחד, תהיתי, האם זו זילות השואה ? האם הצחוק הזה הוא בהכרח ביזוי הטראומה ? כי דווקא שם, בתוך ההמולה, הבדיחות והצחוק המשותף של הנוכחים ראיתי את הכאב האמיתי, המזוקק של בני הדור השני והשלישי . ההומור קרע את העטיפה של המשפטים הקלישאתיים הגדולים שבהם עטפה התרבות הישראלית את השואה . מתוך החדר בקע הזיכרון השורשי והעמוק של טראומת הדור השני והשלישי, של אלה החיים את הפצע הפתוח של הוריהם וסביהם מדי יום, מי שאינם זקוקים ל"יום זיכרון" אחד ספציפי, משום שהזיכרון טבוע במציאות היומיומית של חייהם . סימני השאלה הללו ניפצו את התובנות החד – משמעיות שמערכת הזיכרון הממסדית בנתה עבורי . מנקודת השבר הזו התחלתי את המחקר, המבקש להציף סוגיות המטרידות ישראלים רבים : מהם הגבולות החדשים של זיכרון השואה ? האם בישראל, שבה תודעת השואה עמוקה ואינטנסיבית כל כך, אין מקום לזיכרונות נוספים לצד הזיכרון הממסדי ? והאם כל שימוש יומיומי, הומוריסטי, פוליטי או עדתי בנושא הוא אכן "זילות",
|
|