פתח דבר

עמוד:13

13 הַמַּלְכָּה שָׂרַי ההתמודדות הגדולה ? ומהי אותה התמודדות ? צחוקה השופע של שׂרה הוא מקור כוחה . הוא מסגיר את מעמדה הרם כמלכּה . אני שומעת את צחוקה המתגלגל ונדבקת בו בעצמי . . . מי האישה העלומה הזו, אִּמנו ? מה ביקשה להעביר לנו, ילדיה, בצחוקה המתגלגל ? יותר משישים שנה עברו מאז המלחמה ההיא, שנמשכה כנצח, באירופה . הרעב אכל בכל פה . גלוּת . נדודים . נדודים וגלות . מעל חצי מאה עברה ועדיין אי-אפשר להבין את גודל הזוועה שהתרחשה "שם" . שרידי החרב התלקטו מכל רחבי היבשת . הצעירים שניצלו עלו לארץ ישראל לבנות להם עתיד חדש, מדינה משלהם, להיות חופשיים . הלב התמלא בתקווה . ההיסטוריה שנעצרה במסלולה ממשיכה, החיים חזקים מהמוות . לא נוכל להבין את פלא תקומת המדינה, עם כינונה מחדש כביתו של העם היהודי, אלא על רקע המלחמה הנוראה שהתרחשה "שם", השואה שכילתה את רוב מניינו ובניינו של עמנו . הוריי הרו אותי במין "אף על פי כן", מעין התרסה כנגד כל הסיכויים . מלאכת ההשמדה שכילתה את משפחותיהם דילגה עליהם . אנו, ילדי דור המדינה, לפיד חי לכל שאירע שם . הכול חי ונושם תחת חופת הגלוּת ושברון החורבן, מצד אחד, הגאולה ושיבת העם לארצו, מצד שני, השואה מעצבת את חיי הארץ הזו, היא פֹה . כל הזמן . חלק אימננטי מחיינו, מעֵרוּתנו ומחלומותינו . היא מלווה את פחדינו ונמצאת בכל החלטה שאנו עושים . היא סיוט יוֹמֵנוּ והפרנויה שמעצבת את נפשנו . גלוּת, גטו, נרדפוּת, עומדים עלינו לכלותנו, יש לפזר סיכונים, חובה לדאוג לדור ההמשך, שיהיה די אוכל במקרר, סל קליטה ומזוודה ארוזה, וסיורי נוער בפולין . . . היא בבית . בתוך קירותינו . אנו נושמים אותה לראשונה ברחם אמנו, והיא מביאה עלינו לילות טרופים בחורף חיינו, היא משׂרטטת את תוואי הגבול בין שפיות לשיגעון ורושמת את המחזה העולה על קרשי התיאטרון בסוף הקיץ . היא מכתיבה את שיקולי המלחמה הבאה ואת עונות

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר