|
|
עמוד:10
10 אורן אֶרגז מיסיונר, אבל לאו דווקא של תרגולי התבוננות, אלא של חינוך . עם זאת, כשאני אומר "חינוך" ייתכן שאני מתכוון למשהו שונה מזה שאחרים מתכוונים אליו . אם יש משהו שהספר הזה מנסה לעשות בחלקים המאוחרים שלו, זה לשכנע בכך שקיימת בעיה בהבנה שלנו את המושג "חינוך", בעיקר כפי שהיא מגולמת ביומיום הבית-ספרי והאוניברסיטאי . הגענו למצב שבו חינוך מובן על ידינו כתהליך שאפשר כמעט להגדירו כ"דע את עולמך ושכח מי אתה" . אני לא טוען בכך שמיותר ללמוד מתמטיקה, היסטוריה או אנגלית, אלא בעיקר מזכיר שהכתובת של כל מקצוע הנלמד בבית הספר, היא בסופו של יום האדם עצמו . חומר הלימוד החשוב ביותר שניתן ללמוד בחיים שוכן ומתהווה באדם עצמו, או אם תרצו, על פי תפיסתי האדם הוא "הצד השני של תוכנית הלימודים" . תרגולי התבוננות מהווים דרך להכניס אל החינוך את מה שנעדר ממנו - התודעה והגוף ; עולם המחשבות, התחושות, הרגשות ואולי מה שמעבר להם . התרגולים הללו מזכירים לנו שבתוך קלחת הלחצים ועננת היומיום נגלים בני אדם שבמודע או שלא במודע מחפשים פשר בחייהם . כבני אדם אנחנו יכולים "להבריז" משיעורי גיאוגרפיה, ספרות או תנ"ך, אך אין דרך להימלט מרחש מחשבותינו ומן הגוף הזה שבתוכו אנחנו שוכנים . תרגולי התבוננות הם דרך לקרב אותנו לעצמנו, ללמד אותנו לקבל את החיים ולנווט את דרכנו בתוכם מתוך פרספקטיבה רחבה יותר . לכאורה ההתכנסות הזאת פנימה נשמעת כמו מהלך אגוצנטרי או בריחה מהעולם . אך האמת היא אחרת . דווקא מתוך ההתבוננות פנימה אל סביבה שהיא אישית כל כך, בדרך כלל מתגלה משהו אוניברסלי יותר על מה זה להיות אדם . מתוך כך אדם מזהה את עצמו באחר, דואג לשלומו ורואה בו שותף מלא למסע . הספר הזה, אם כן, נכתב על אודות המהפכה השקטה בחינוך ומתוכה, אבל באותה מידה הוא גם ספר על חינוך באשר הוא . הטענה העקרונית שאציע בספר היא שתרגולים כמו מיינדפולנס
|
|