|
|
עמוד:11
מבוא 11 מאוחר יותר ( מאז הקמת המדינה ) . ובכל זאת, איננו שומעים את ראשי המדינה מזהירים ומתריעים השכם והערב מפני איום תאונות הדרכים על חיינו, ורובנו איננו מקדישים לכך מחשבה בחיי היומיום שלנו . הסבל והאובדן של נפגעי התאונות ובני משפחותיהם ממוסגר כטרגדיה אישית ומקרית, מכת גורל שנפלה על ראשה של משפחה זו או אחרת . בניגוד לתקופות של פעולות טרור או שיגור טילים על ישראל, איננו רואים הפגנות שדורשות מהממשלה לפעול בנושא, ואף לא שיח ציבורי ער על כך . לשאלה מדוע כך הדבר יש מגוון תשובות . אחת מהן היא שתאונות הדרכים נתפסות כ"מוות שלהם", אשר ראוי לרגש החולף של רחמים, ואילו נפגעי צה"ל או פעולות איבה נתפסים כ"מוות שלנו", ולכן אולי זוכים ליחס של חמלה ( אמפתיה ) ולדרישה לפעולות שנתפסות כצדק אישי כלפי הנפגעים ומשפחותיהם ( כגון פיצויים ) . כפי שהראה אבי שגיא ( 2012 ) , רגש הרחמים הוא אפיזודי ונשכח מן הלב במהירות, ואילו רגש החמלה נמשך לאורך זמן ומגייס את נושאו לפעולה ארוכת טווח למען הנחמל . תשובה אפשרית נוספת, בהקשרו של הדיון כאן, היא האופן שבו ממוסגר האיום על ידי סוכני השיח הציבורי ובעיקר המנהיגות הפוליטית . מנהיגים זקוקים לתמיכת הרוב כדי להיבחר וכדי לממש את מדיניותם . צורך זה גורם להם לא פעם לנקוט רטוריקה מאחדת ליצירת קונצנזוס באמצעות התמקדות בסכנות חיצוניות, בעוינות בין-קבוצתית וביצירת הבחנה ברורה בין "אנחנו" לבין "צרינו" . כל אלה נמצאו במחקר כמחזקים לכידות סביב המנהיג ( 2009 Pittinsky, ) . בנושא תאונות הדרכים, לעומת זאת, קשה לממשלה להשתמש ברטוריקה מאחדת, בעיקר מכיוון שזו לא תזכה בתמיכת האוכלוסייה אם תציג את הנהגים והנהגות כגורם שמאיים על המדינה, ואף לא אם תנקוט באמצעים קיצוניים נגדם . בניגוד לתאונות הדרכים, מלחמה וטרור מהווים גורם מאחד — יש בו אשמים ויש בו טובים ורעים . זהו מקרה קלאסי של "אנחנו והם", שבו "אנחנו" נאבקים על חיינו ועל חירותנו כנגד ה"הם", שכל מטרתם היא לפגוע בנו ואף להשמידנו . גם בנושאים פנימיים נוספים — כגון עוני, נגישות לבריאות, ביטחון תעסוקתי וביטחון אישי מפני פשע ואלימות במשפחה — קשה יותר לסמן "אשמים וקורבנות", "הם" ו"אנחנו" . לפיכך, ממשלות מעדיפות לא פעם להתמקד באיומים חיצוניים, כדוגמת קונפליקט עם ישות מדינית יריבה, הגנה מפני טרור, הגנה על הגבולות, הגנה מפני נשק להשמדה המונית ועוד . במילים אחרות, איום ביטחוני שמעורבים בו צבא וכלי נשק . אין הכוונה לטעון שאיומים כאלה אינם קיימים, כי אם להדגיש שהם מחזקים את יכולתה של כל ממשלה לגייס תמיכה וליצור קונצנזוס, בעוד שנושאים אזרחיים אינם בעלי יכולת כזאת ולכן תשומת הלב אליהם פחותה .
|
|