|
|
עמוד:6
| יובל דרור השלישית ( 9 9 – 923 ) והרביעית ( 924 – 929 ) . ברית המילה נערכה גם לפני קום המדינה, אך על פי רוב מחוץ לקיבוץ וללא טקס, בהנמקה שהדבר מועיל לבריאות . חגם של בני המצווה הראשונים בקיבוץ, החל משנות השלושים, צוין כיום הולדת ללא משמעותו הדתית . טקס הנישואין, שזכה לביקורת כמסמל הווי חיים בורגני והיעדר שוויון בין גברים לנשים נערך תחילה אף הוא, אם בכלל, מחוץ לחצר הקיבוץ, ובצניעות רבה . אט-אט חדר הטקס הדתי לחצר הקיבוץ, גם אם פעמים רבות לווה בגישה מבודחת למקורו הדתי . טקסי הקבורה נעו בין שתיקה לבין שילוב חלקי של סממנים יהודיים דתיים והגיעו עד התפרצויות רגשיות של שירה וריקודים בקיבוצים אחדים . השבת הוכרה כיום המנוחה השבועי, התקבלה בארוחה חגיגית על מפות לבנות וכללה טיולים, מפגשים חברתיים ובילויים של פנאי . חגי ישראל – ככל שהיו דתיים יותר – צוינו פחות ורוקנו מתוכן ( כך יום הכיפורים ) , או החליפו את תוכניהם ללאומיים יותר : תשעה באב, חנוכה ול״ג בעומר ציינו את הגבורה היהודית . גם הפסח היה לחג לאומי, המספר בהגדה הקיבוצית החלופית על התהוותה של האומה כדגם ציוני הולם ומשמש גם כחג האביב והקציר החקלאי . בסיום הדיון בתקופה זו מציין ברנדייס את הביקורת הקיבוצית הפנימית על רדידותם של חיי התרבות ועל הריחוק ממקורות היהדות, בעיקר אצל בני הדור השני, ילידי הארץ שלא קיבלו כל ידע יהודי וקיבלו כמובנת מאליה את העמדה האנטי דתית של הוריהם ושל הציונות הסוציאליסטית . לאחר הקמת המדינה, בשני העשורים הראשונים של שנות החמישים והשישים, נעשה הקיבוץ רב-דורי ומשפחתי יותר ( גם בהשפעת השואה ) , ושינויים אלה, יחד עם העזיבות המרובות והפילוגים של תנועותיו בשנים אלה, יצרו שבר רוחני גדול אצל בני הדור השני והשלישי . אלה החלו להתעניין מחדש בדת ובמסורת משֶניסו לשלבם בתרבות החילונית המתחדשת . ייסודו של כתב העת שדמות והחבורה הרעיונית סביבו בראשית שנות השישים סימנו את תחילתה של החזרה למקורות היהדות בתנועה הקיבוצית . ברנדייס מונה את החידושים הקיבוציים באשר לטקסים ולחגים בעיקר משנות השישים ועד ראשית שנות השמונים . הוחל בציון ראש השנה כמעבר בין שנים, יום הכיפורים היה ליום של חשבון נפש קולקטיבי ( ניסיון שעל פי רוב לא החזיק מעמד שנים רבות ) , וקבלת השבת סימלה את הכמיהה בכלל החגים והמועדים לרליגיוזיות רוחנית ולא דתית . טקסי המעבר כולם חזרו לחצר הקיבוץ – ברית המילה כביטוי לאומי, שנת בר המצווה ומשימותיה הקהילתיות, טקס הנישואין הקיבוצי שמרכזו לאחר החופה הדתית, וטקסי הקבורה שעיקרם חילוני, ובעקבותיהם התבססו מנהגי אבלות קיבוציים . גם שלושת הרגלים – סוכות, פסח ושבועות עוצבו בגרסה קהילתית קיבוצית, שמרכיביה החקלאיים והקולקטיביסטיים נפגמו במהלך השנים, בין היתר משום שהמדינה כולה אימצה את היהדות כחלק מ׳הדת האזרחית׳ שלה . ברנדייס שב ומסכם את הכמיהה הקיבוצית לזהות יהודית חילונית ולרליגיוזיות רוחנית, בימי היישוב ועד ימינו . הוא מפטיר בכך שניסיונו של הקיבוץ מלמד, גם מחוץ לחצרו, על היכולת לשלב בין ישן לחדש ביהדות וליצור את הזהות היהודית החילונית .
|
|