מבוא

עמוד:14

'מה אעידך ? ' 41׀ של הלשון ( ופחות בלשן ) הוא חש שאין לו כלים לבסס אותה ולכן ׀ בחר להתמקד בדיבור הביצועי עצמו ובעיקר בהבחנה בין שני סוגים של דיבור ביצועי : האחד מוצלח והשני מחטיא . הבחנה זו אילצה אותו לשקוע בתיאוריה סבוכה ומלאת סתירות המסבירה מה עושה דיבור ביצועי למוצלח, או מה מאפשר בעצם את הביצועיות התקפה של הדיבור . בכך פתח אוסטין פתח עצום לדיון על החטאה ועל דיבור שאינו עושה דבר עם מילים, ועל השאלה כיצד נראה ביצוע ( פרפורמנס ) בספרות . הבחנות אלה יתגבשו במהלך הקריאה המוצעת כאן בקפקא ובעגנון לכדי השאלה בדבר הדיבור והפעולה או הדיבור כפעולה של הספרות . מכאן נפרשת היריעה שהיא גם פרשנית וגם תיאורטית, שכן הדיבור כפעולה מערער על ההבחנה בין צורה לתוכן, בין העולם המיוצג ( סיפור המעשה ) לטקסט . מכאן גם זיקתו המובהקת של הדיבור הספרותי אל הגוף : הגוף אינו מבחין את ההבחנות הללו, משום שהוא אתר העשוי בעצם שיח, דימויים ולשון למרות ואולי בגלל אי ההתאמה המלאה בין השפה לגוף ( 313 - 312 : 1999 Butler, ) . אם לחזור למוטיב הכניסה בשערי הספרות, נראה שהיחס של האדם ללשון משול לעמידתו מול החוק של אותו איש מן הכפר במשל המפורסם של קפקא 'לפני החוק' ( 1915 ) , מכיוון ששניהם — הלשון והחוק — כובלים את האדם בהיותם הכרח שלו, אף על פי שלעולם אינם תואמים את המציאות במלואה ( ולכן הם נוטים לא רק לשרתו, אלא גם להטעות אותו ולשבש את גורלו ; 54 : 1998 Agamben, ) . בכך אני צועד בעקבות פלמן, שהדגישה בקריאתה באוסטין את הפעולה שביסוד הגוף המדבר כמי שבעצם מבטלת את ההבחנה בין גוף ללשון ולכן שרויה רק בין הקומי לטרגי, כלומר בתחום שבו אין חזקה על ידע, אמת ושקר, אלא רק אפקטים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות ; פעולת הגוף, שהיא פעולת לשון, עשויה בעצם בלי דעת, ומכאן הזיקה בין אוסטין לפרויד ולקאן בתחומו של הלא-מודע ( : Felman 66 - 65 ) . עדיפותה של השפה על הסובייקט אולי נראית מובנת מאליה, אך ביטול ההבחנה בין גוף לשפה, כמו קדימותה של שאלת הפרוזה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא