מבוא

עמוד:13

מבוא 31׀ בחיבור זה בחרתי במושג תיאורטי המאפשר להלך בשני שבילים ׀ במקביל — הוא פותח בעת ובעונה אחת את היריעה התיאורטית ואת היריעה הפרשנית . המושג הוא 'פעולות הדיבור', שג"ל אוסטין קיבע בפילוסופיה האנגלית-האמריקאית באופן מהפכני . אף על פי שהמושג מוכר לחוקרי ספרות, מפתיע להיווכח כמה הוא מוזנח בעבודתם . מוכרים לי שלושה חוקרים שעסקו בפעולות דיבור בספרות באופן מעמיק ומתוך מחויבות תיאורטית מפליגה . הראשונה שבהם היא שושנה פלמן, שבספרה על מחדלו של הגוף המדבר היא מבצעת פעולה תיאורטית ופרשנית של השוואה בין אוסטין לדמותו המיתית של דון ז'ואן, מי שעשוי פעולות דיבור של הבטחה, פונה אל אהובותיו ומפתה אותן בהישנות האין-סופית של הדיבור ( Felman ) . שני החוקרים האחרים נדרשו גם לקפקא : ג׳ון היליס-מילר, שייחד חיבור תיאורטי לפעולות הדיבור בספרות היפה ( Hillis - Miller, 2001 ) , ואת כמה ממסקנותיו מקריאתו ברומן 'המשפט' ( 1925 ) לקפקא יישם בספרו על ספרות השואה לפני אושוויץ ואחריו ( 2011 Hillis - Miller, ) , ומיכאל הופמאסטר, שהציע קריאה מדוקדקת בתיאוריה האוסטינית מבעד לסיפור הדיאלוגי 'גזר-הדין' ( 1913 ) ( Huffmaster ) . ככלל, העיסוק בתיאוריה ביקורתית בכתבי עגנון, ובמידה מסוימת ( ולאו דווקא מבוטלת ) גם בקפקא, הוא מינורי 2 הסיבות טמונות כנראה בכך שעגנון אומץ עד כמעט לא קיים . כמספר של תחיית העברית בהתיישבות הלאומית בפלשתינה, ומכאן שהתקבלותו היתה חפה מפוליטיזציה ( וראו ביקורתו של אורי ש . כהן על ניסיונות של חוגי ימין ישראליים לנכס את עגנון באמצעות ההשתקעות בלמידה הפילולוגית של יצירתו 670 : Cohen ) . אוסטין הציע שתי הבחנות מרכזיות : האחת מבחינה בין דיבור ביצועי, שבו עצם האמירה משולה לפעולה וצריכה להיבדק על פי האפקטיביות שלה בחיים עצמם ( ובספרות, בעולם המיוצג, היינו בסיפור המעשה ) , ובין דיבור תיאורי, שבו מתנסחת אמירה על אודות העולם שאינה בהכרח משפיעה עליו ואפשר לדון בה לפי אמות מידה של אמת ושקר ( כמו למשל 'השמיים כחולים' ) . למורת רוחם של רבים, זנח אוסטין את ההבחנה הזאת משום שבהיותו פילוסוף

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא