סוף המאה התשע עשרה בתרבות הרוסית והשלכתו על הציונות

עמוד:10

0 | ההקשר הרוסי של הספרות העברית משבר תנועת ההשכלה היהודית ברוסיה התרחש בעת ובעונה אחת עם משבר ערכים שעבר על האינטליגנציה הרוסית : רבים ממשכילי רוסיה ראו שפעולות רציונליות לא פתרו את הבעיות הציבוריות ולא הביאו אושר לפרט, והגיעו למסקנה שאין סיכוי לפתור בעיות אנושיות בדרך אנושית-רציונלית . יתר על כן, האמונה הרומנטית באפשרות להביא גאולה לפרט ולכלל על ידי חזרה אל השורשים, אל הטבע, גם היא פשטה את הרגל לנוכח גילויים מזעזעים של הטבע האנושי ובהקשר המחשבתי הכלל-אירופי של הסתייגות מתפיסות רומנטיות . התמוטטות האמונות הללו הובילה לייאוש ופתחה ערוצי חשיבה מיתית, מיסטית ואפוקליפטית, שביטאו גם הפניית עורף לתרבות אירופה המערבית וחזרה ל״אידיאה הרוסית״ ( בלשונו של ניקולאי ברדיאייב ) . דוסטויבסקי ביטא את המהלך הזה כבר בשנות השישים, ולכן היה חביב כל כך על סופרי סוף המאה והוגיה . ההתקפה של דמיטרי מֶרֶז׳קובסקי על הפוזיטיביזם בספרות הרוסית בהרצאתו ״על סיבות הנפילה ועל הזרמים החדשים בספרות הרוסית בת זמננו״ ( 93 ) מציינת את הנפת הדגל הרשמית של ״תור הכסף״, שנביאיו העיקריים היו ארתור שופנהאואר, ניטשה וסולוביוב . כל אחד מהם משך את הדגל לכיוון אחר, אבל לכולם הייתה משותפת דחיית הפוזיטיביזם והחשיבה הרציונלית לטובת חשיבה מיתולוגית ותפיסה קרובה-למיסטית ( או במקרה של סולוביוב מיסטית ממש ) של המצב האנושי האידיאלי . דרכו של מרז׳קובסקי הובילה אותו באופן שנראה היה טבעי ברוסיה מאנטי פוזיטיביזם לתפיסה מיסטית של המהפכה ושל ההיסטוריה הרוסית . ההתנגדות לפוזיטיביזם הייתה אמנם אופיינית לתרבות סוף המאה גם בצרפת, באנגליה, בגרמניה ובאיטליה – ארצות שמשכילי רוסיה בהחלט נשאו אליהן את עיניהם לאורך כל המאה התשע עשרה, ובייחוד בתקופת ״תור הכסף״ – אבל הפרֵדה מהפוזיטיביזם ברוסיה, שמשכיליה הפרנקופונים התלהבו במיוחד מתורתו של אוגיסט קונט ( Comte ) , הייתה יותר קשה וממושכת, ואפילו מרה, מאשר במערב . היא הייתה מלווה, מצד אחד, בחדירה של השקפת עולם פסימית-קיומית, בחרדה אפוקליפטית ובהתכנסות אל תוך עולם אזוטרי, מתוך התעניינות בתורות מיסטיות ואוקולטיות שונות, כולל הקבלה ( בתרגום ללטינית ) ; ומן הצד האחר, בהצעות שונות לראייה חיובית של העתיד, שהמשותף להן הוא תפיסת התהליך ההיסטורי העובר על רוסיה לא כשיפור שצריך להתבצע בדרכים רציונליות, אלא במונחים של גאולה – אוניברסלית, אפוקליפטית, קוסמית – המצמצמת את חשיבותו של האדם כפרט בעל רצון חופשי . גם התגובה הפסימית וגם התגובה האופטימית צמחו מתוך ראייה דטרמיניסטית של חוקי ההיסטוריה, ובמובן זה הן שונות גם מהאמונה בקִדמה, האופיינית לחשיבה הפוזיטיביסטית, וגם מתפיסת ההיסטוריה הרומנטית, שלפיה מרד ומהפכה של מיעוט יכולים לשנות מצבים היסטוריים מעוותים, ולרצון האנושי של האדם היחיד יש כוח היסטורי עצום .

מוסד ביאליק


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר