סוף המאה התשע עשרה בתרבות הרוסית והשלכתו על הציונות

עמוד:8

| ההקשר הרוסי של הספרות העברית להבין את התפקיד החיוני של ה״נביא״ כמחולל תהליך התחייה הלאומית לפי אחד העם . מכאן התפקיד המיוחד שמילאו הספרות וההגות העברית בעיצוב הנחות היסוד של הציונות המדינית בשלבי התחלתה . מסורת זו התחזקה בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים על רקע הלכי רוח של ייאוש מצד אחד וצורך דחוף בשינוי מן הצד האחר, ששררו בקרב האינטליגנציה הרוסית : טושטשו עוד יותר הגבולות בין הגות פוליטית ובין שירה, פילוסופיה, תיאוריה מדעית וחזון אסכטולוגי שיש בו ממד של גאולה מיסטית, ונוצרה ציפייה לדמות של ״גואל״ איש רוח ויוצר-אמן, שחזונו יחלץ את רוסיה מקשיים פוליטיים וכלכליים ויעורר בעם תהליך של תחייה רוחנית בעת ובעונה אחת . את הציפיות הללו – שגם יהודים משכילים ברוסיה היו שותפים להן – מילאו לא רק מרקס, אנגלס ולאחר מכן מנהיגי הקומוניזם הבולשביקי, אלא גם ולדימיר סולוביוב, הפילוסוף, התיאולוג, המשורר, המחזאי, חוזה האוטופיה האקומנית והאב הרוחני של ״מהפכת הרוח״ ברוסיה בתקופת חילופי המאות . בקיאותו היוצאת דופן במקורות היהדות ( הוא קרא את התנ״ך ואת המשנה במקורם בהדרכתו של פייבל גץ ) ובמיסטיקה יהודית, מאמריו מלאי ההתלהבות מערכי המוסר של היהדות ושל התלמוד, פעילותו הנמרצת לשיפור מצבם של יהודי רוסיה וידידותו האישית עם אישי ציבור יהודים בפטרבורג ( הברון הורציו גינצברג, העיתונאי והעורך יהודה לייב קנטור, ואחרים ) – כל אלה יצרו כלפיו יחס של הוקרה מצד יהודי רוסיה המשכילים, ובכללם אנשי דת מסוגם של הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב שמואל אלכסנדרוב, ועוררו תגובות של היסטוריונים וסופרים יהודים מרכזיים . הציפייה הזאת למנהיג ״גואל״ שהוא גם אמן יוצר – כולל סימנים חיצוניים ההולמים דמות כזו : זקן ארוך, מבט חולמני, סגנון דיבור וכתיבה חזוני – יכולה להסביר את הדימוי המשותף שאימצו לעצמם אנשים בעלי דעות שונות ששאפו למלא תפקידי מנהיגות בציונות בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים : בנימין זאב הרצל, מקס נורדאו, אהרן דוד גורדון, יוסף חיים ברנר, הראי״ה קוק . בעקבות התגברות מגמות ניאו-דתיות ברוסיה בסוף המאה נתפס המנהיג כ״נביא״ לא רק במובן המקראי-יהודי, כלומר כסמכות מוסרית ומצפון פוליטי, אלא גם בדמות מושיע או משיח נוצרי, שתוך כדי יצירה מקריב את חייו למען גאולת העם . כך תפסו ברוסיה לא רק את מיכאיל בקונין, קרל מרקס, פיודור דוסטויבסקי וסולוביוב, אלא גם את פרידריך ניטשה ווולט ויטמן . כך הצטיירה דמותו של הרצל בעיני המשכילים היהודים ברוסיה . כך אפשר להבין את התפעלותו של יוסף קלוזנר קודם מחיים נחמן ביאליק ואחר כך מישו כנביאי תחייה לאומית ; כך יובנו השירים הנבואיים של ביאליק עצמו, ובייחוד ״לא זכיתי באור מן ההפקר״, וכך – עם הגוונים הנוצריים במקצת – תפס ברנר את א״ד גורדון, את נורדאו ואת עצמו . סופרים ומבקרים חניכי ״תור הכסף״ הרוסי – מרדכי זאב פייארברג, ביאליק וברנר – שלא היו בעלי רקע מערבי, היו שותפים לתפיסה זו של דמות המנהיג, שלא הפרידה בין סופר, מנהיג פוליטי וקדוש או צדיק, ובתוכה נמזגו גם

מוסד ביאליק


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר