|
|
עמוד:12
שמעון זנדבנק 12 הֵם לְבַדָּם בַּקֶּצֶף מָצְאוּ אֶת יָדָם הַקָּרָה ( "לבנות קונכיות השתיקה", עמ' 11 ) . הניגוד הזה בין מערבולת החיים לשתיקת האמנות עתיד לחצות את מרחב שירתו של פגיס לכל אורכו . אבל השתיקה שייכת לאמנות הפלסטית, לא לאמנות המילה . השירה אינה שותקת, היא מדברת . וכשהיא מדברת מיתוסף ללובן ולקור אלמנט הכרחי לדיבור : הסימוּן . בשיר אחר מתוך הקובץ המוקדם "שעון הצל", "גני נכר" ( עמ' 45 ) , הקורא למשורר לשיר על גנים, 2 מיתוספים ללובן ולקור אימז'ים של ראי, בבואה וזכוכית . הגנים שהמשורר נקרא לבוא ולשיר להם "צָמְחוּ בִּרְאִי", עומדים כמו בתוך "בָּבוּאַת צִבְעוֹנִין" . כלומר הם משקפים, מסמנים, משהו . נכנס כאן יסוד מימטי שהוא הכרחי לשירה מעצם היותה עשויה מילים ; האמנות, כשהיא מופשטת, יכולה גם בלעדיו . היסוד המימטי מגשר על אותו ניגוד שהזכרתי . הוא מפגיש את הסירות השחורות עם הקונכיות הלבנות, את החיים עם האמנות . המימזיס מביא את החיים אל האמנות . ביטוי אלגנטי למפגש הזה נותן פגיס בשיר מוקדם אחר, "האגרטָל" : אֶת הַזֶּרֶם הַגֵּא הַנִּמְהָר הַזְּגוּגִית הָרוֹגַעַת חוֹבֶקֶת . הַגּוֹעֵשׁ, הַשּׁוֹפֵעַ מֵהַר מָצָא אֶת דְּמוּתוֹ בִּזְרוֹעַ הַשֶּׁקֶט . נָגַע הָאוֹר בִּשְׁנֵיהֶם וְטָהַר : מֵחֵיק הַזְּגוּגִית בְּשַׁלְוָה מְלֻטֶּשֶׁת, מִזֵּכֶר הַזֶּרֶם — מִנַּפְשָׁם הַשְּׁקוּפָה בּוֹקַעַת הַקֶּשֶׁת ( עמ' 53 ) . שוב ניצבים זה מול זה שני הקטבים — החיים והאמנות, הזרם הגועש והשֶקט — אבל השקט משַׁקף . זהו שקט של זגוגית משקפת, שקט מימטי, ואילו הזרם, זרם 2 השורה הראשונה של השיר הזה היא תרגום פתיחת אחת הסונטות לאורפאוס של רילקה . ראו ריינר מריה רילקה, הסונטות לאורפאוס ( תרגם מגרמנית שמעון זנדבנק ) , תל אביב : עם עובד, 2007 , עמ' 57 .
|
|