|
|
עמוד:14
14 יגיל לוי ועפרה בן ישי הצדקה מבצעיות ומוסריות לאקט האלים . ללגיטימציה לאלימות, אומרים גזית וגרסיאני, יש אפוא אופי נזיל . מאמרן של עדנה לומסקי-פדר ואורנה ששון-לוי מאיר את הפן המגדרי של הלגיטימציה לאלימות . הוא מתמודד עם הפער במחקר העוסק אומנם במגדר ולגיטימציה לאלימות צבאית, אך בעיקר ברמת המקרו, מחקר שדן בנושא מבלי לשמוע את קולן של החיילות עצמן . זאת כשם שגם הספרות הדנה באי-שוויון מגדרי אומנם נותנת קול לחיילות, אך לא לאופן שבו הן נותנות לגיטימציה לאלימות . על בסיס ראיונות עומק עם עשרות חיילות, טוענות לומסקי-פדר וששון-לוי שהלוחמות ממעטות לדבר באופן ישיר על אלימות צבאית כסוגיה מוסרית, אלא שההשתתפות באלימות הצבאית נתפסת על ידיהן כאמצעי מובן מאליו ולגיטימי להשגת שוויון מגדרי . הנשים מעניקות אפוא לאלימות לגיטימציה, שלומסקי-פדר וששון-לוי ממשיגות כ"לגיטימציה משתמעת" . כלומר, אין היא מפורשת, אלא משתמעת מתוך התביעה לשוויון מגדרי . היא באה לידי ביטוי בארבע סכמות מגדריות פרשניות : תחושת אסירוּת תודה על הזכות לשרת ; הידמות לגברים ; הדגשת שוויון-ערך מקצועי ; והדגשת הנשיות . כל אחת מהסכמות מלמדת על ניסיונות של החיילות להצדיק את ההזדמנות שניתנה להן לחצות את הקווים המגדריים ולהיות ראויות לכך . שני המאמרים הבאים עוסקים בלגיטימציה ברמת הפיקוד והארגון הצבאי בכללו . עפרה בן ישי עוסקת בתמה של "הצבא הקטלני" שהתפתחה גם בישראל, בעקבות הצבא האמריקני, לאחר שהרמטכ"ל אביב כוכבי התחייב עם מינויו בינואר 2019 להעמיד "צבא קטלני, יעיל וחדשני" . בן ישי טוענת שמושג הקטלניות נבחר והופץ על רקע זיהויו כמרכיב אטרקטיבי במסגרת אסטרטגיית גיוס הלגיטימציה הרספונסיבית לאלימות הצבאית, שאימץ הצבא הישראלי החל מראשית שנות האלפיים, תוך שהוא מתאים את עצמו למדיה החדשה . עמימות המושג הזמינה קהלים בעלי עמדות הטרוגניות ואף סותרות לקחת חלק בפרשנותו, ובכך הפכה אותו לכלי מרכזי בהרכשת הלגיטימציה לפעולה האלימה . בן ישי ממפה את הפרשנויות המתחרות שהוצעו למושג עמום זה באמצעות קישורו להיבטים מגוונים כגון תכלית המלחמה, מודל הצבא, דמות המדינה והנרטיב ביחס לסכסוך . קהלי היעד השונים לא רק חיוו דעתם על מהות הקטלניות, אלא שבתהליך הפרשנות נעשה על ידם מאמץ לנכס את המושג באופן שיהלום את זהותם ואת העדפותיהם הסוציו-תרבותיות והפוליטיות וכן יקדם את האינטרסים המגזריים שלהם . כך, מסיקה בן ישי, הדיון הציבורי נרמל את הטמעת הקטלניות כחלק אינהרנטי מן האלימות הצבאית . מאמרה של נטע גל-נור נע מהסביבה החוץ-צבאית, האזרחית, אל הצבא פנימה . היא בוחנת כיצד עוסק הצבא בלגיטימציה פנים-ארגונית באמצעות סוגה ייחודית — דפים קרביים, הלא הם טקסטים קצרים שכותבים מפקדים לחייליהם לפני,
|
|