|
|
עמוד:12
12 הנט דה וריס למיין את כל רשמיו הסותרים והמבלבלים לעיתים . הוא ידע והראה שאדם רואה את האמיתי במה שבאמת חשוב . חייו הם מופת לכך, ומותו בטרם עת, שהותיר אותנו ללא נחמה, אישש זאת בדיוק . אבי וסבי, ואין לי ספק שאבותיהם גם הם, נהגו לומר שכאשר בני אדם עוברים מן העולם ועוזבים אותנו, הם ממשיכים הלאה ונותרים ״מחוץ לזמן״ . תמיד חשבתי שהכוונה הייתה שהעוברים מן העולם נמצאים ״מחוץ לזמן שלנו״ אבל ממשיכים להתקיים בתוך הזמן שלהם וממשיכים לחיות בזיכרונותינו . כשהם מחוץ לזמן, שאנו הממשיכים לחיות חווים אותו, אלה שעברו מן העולם אינם צריכים לדאוג יותר, אינם סובלים עוד, ובכל זאת נשארים הווים . לעיתים היה נדמה לי שקיימים הוויה או יקום מקבילים, שבהם חשיבותם ואהבתם ממשיכות להיות מורגשות . ובכל זאת, אין אנו יכולים עוד לומר להם זאת באופן ישיר, ממש כפי שמאותן סיבות הם כבר לא יכלו לתקשר איתנו ״פנים אל פנים״, ועוד פחות מכך, לענות . ״מחוץ לזמן״, כפי שנאמר לי כשהייתי ילד, לא הייתה משמעותו מעֵבר ( beyond ) או לאחר-המוות ( afterlife ) , ״לחיות עם הרוחות״ כפי שעלמא הקטנה שלנו נוהגת לומר כשהיא מהדהדת סרטי ילדים שצפתה בהם ומותירה שאלות רבות ללא מענה . אם הרוחות או הנשמות חיות במקום אחר ונפרד, כמו הולנד, היכן שאופָּה ( Opa ) הלך מאיתנו טרם זמנו, הרבה לפני שעלמא הופיעה בחיינו, או כאן בישראל, המקום שסבא עזב מוקדם מדי, או אם אלה נפגשות, צועדות יחדיו בשבילי הרקיע, חולקות שפה וסיפורים - כל אלה היו לא ברורים . אחרי הכול, אין נתונה לנו היכולת להציע ספקולציות, ואיננו צריכים לדעת מה, אם בכלל, נמצא לפנינו בצורה מוכרת כלשהי . בהינתן ההסתייגות הזאת, ״מחוץ לזמן או מחוץ לזמן שלנו״ משמעו הייתה בשפת אבותיי, ובאופן פרדוקסלי : ״עדיין מאוד בקרבנו״, אף על פי שכעת הזמן הזה הוא ללא הקצב הקדחתני
|
|